תוספתא כפשוטה על תרומות ז:ח

הגונב תרומת הקדש וכו'. כלומר, שידע שהיא הקדש, ולא נתחייב בקרבן מעילה, ולא נתחלל ההקדש ונשאר בהוייתו.

25. אכלה וכו'. כלומר, אכלה בשוגג, ונמצא שעכשיו מתחייב בקרבן מעילה ובחומש על ההקדש ובחומש על התרומה.

משלם שני חומשין. בד: שני קרנין וחומש, וכ"ה בכי"ע. והנכון כלפנינו, וכ"ה במשנתנו פ"ו מ"ד, וכמו שמפרש להלן.

26. והן נעשין קדש בתרומה. וכ"ה בד. ופירושו שבהרמתו נעשין קודש, כלומר תרומתו והפרשתו מקדשתן. וברייתא זו היא כר' אלעזר בר שמעון 24 תו"כ אמור פ"ו ה"ז, צ"ח ע"א; ירוש' פ"ו ה"א, מ"ד ע"א. הסובר שהפרשתה מקדשתה, אלא שחייב להחזיר להקדש את הגזילה, וממילא כשמפריש ע"מ לשלם להקדש, הוי ליה כמפריש להקדש, והחולין נעשין קודש בתרימתו.

קרן נותן לגזבר וכו'. כלומר, הקרן גרידא נעשה הקדש, מפני שהחולין שנעשו תרומה הן החזרת הגזלה, והחומש שחייב להקדש הוא חומש דמי תרומה, ואינו צריך לשלמו מן החולין, והחומש שמשלם מן החולין הוא חומש בעד התרומה ולא בעד ההקדש, כמפורש להלן.

26-27. בקרן זה מועלין וכו'. בד: בקרן מועלין. וכן בכי"ע: קרן מועלין (ובין השורות תלוי: זה). וגם לפנינו "זה" לאו דוקא, שהרי אין כאן אלא קרן אחד, ונקט "זה" אגב חומש שלהלן.

27. בחומש זה אין מועלין. בכי"ע: וחומש זה וכו'. ו"אין מועלין" לאו דוקא, שאינו קודש כלל אלא הוא כשאר תרומה, שהרי ניתן לכהנים.

חומש שני תרומה ודמיי תרומה. בכי"ע: ודמאי תרומה, ובד חסרות שתי מלים הללו. ולפנינו צ"ל: ודמי תרומה, כלומר, חומש שני (בעד המעילה בהקדש) יכול לשלם תרומה (שנפלה לו מאבי אמו כהן, או שגבה בחובו) או דמי תרומה, שהרי לא הפסיד להקדש יותר מדמי תרומה. 25 במלא"ש פ"ו סמ"ד בשם ר' יהוסף [אשכנזי] נסתפק בזה, וכאן מפורש שמשלם תרומה או דמי תרומה.

27-28. נותן לגזבר וחומש לבעלין. וכ"ה בד, ובכי"ע: נותן לגיזבר וחומש זה אין מועלין (חומש שני תרומה ודמאי תרומה נותן לגיזבר). והמלים שהקפתי נכפלו בטעות מלעיל. וקרוב לוודאי בעיני שבטופס שלפני הסופר של כי"ע היה כתוב: וחומש זה מועלין (אלא שהעתיק מלעיל בטעות: אין מועלין. חומש שני תרומה וכו'), וכצ"ל לפנינו: וחומש זה מועלין, 26 ונשתבש באשגרה מלעיל שו' 26: וחומש לבעלין. שהרי הוא הקדש, ועיין בבלי ב"מ נ"ד ב', תו"כ ויקרא חובה פ"כ סה"ז ובפי' הראב"ד שם. ונראה שהלכה זו נוהגת אף במתפיס פירות מע"ש לבדק הבית (להלן מע"ש פ"ה הכ"ב ומש"ש), וכשפודה אותן אין מועלין בחומש ראשון, ובחומש שני מועלין. ולעצם העניין כאן, עיין בירושלמי פ"ו ה"ד, מ"ד ע"ב, ובר"מ פ"י מה' תרומות הכ"ו ומ"ש באו"ש שם.

28. ר' מאיר מחייב בקופה וכו'. להלן חלה פ"א ה"ה. ובמשנתנו (פ"ז מ"ה): אין ידוע איזו היא של תרומה. ואי זו היא של חולין. אכל אחת מהן פטור והשניה נוהג בה כתרומה, וחייבת בחלה דברי ר' מאיר, ר' יוסי פוטר. ועיין להלן טבול יום פ"ב ה"ז (ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 166) ובבבלי נדה מ"ז א'. והעמידוה בבבלי שם בחלה דרבנן, ולפיכך פטורה מן החלה לר' יוסי. אבל מסתימת לשון הר"מ (פ"ו מה' בכורים ה"ד) משמע שמדומע פטור אפילו מחלה דאורייתא, וכן מפורש במאירי נדה מ"ז א' עמ' 166, ועיין במה"פ חלה פ"א ה"ד ד"ה והמדומע. ועיין מ"ש להלן.

28-29. וחכמי' או' מדומע פטור וכו'. להלן חלה הנ"ל. ובירושלמי כאן פ"ז ה"ו, מ"ה ע"א: א"ר יוחנן ספק מדומע פטור מן החלה, ספק דימוע הנאכל משום דמע חייב בחלה. ובחלה פ"א סה"ה, נ"ז סע"ד: דא"ר יוחנן מדומע פטור מן החלה ספק מדומע והנאכל משום דימוע חייב בחלה, וכ"ה (בשינויי כתיב) גם בקטעים מן הגניזה (תרביץ ש"ג עמ' 126). וכן בר"מ (פ"ו מה' בכורים ה"ד) הנ"ל: וספק מדומע חייב בחלה. וכ"ה במאירי פסחים ל"ז א' ד"ה המדומע. וברור שהם דברי ר' יוחנן הם דברי החכמים שלפנינו. והנה הלשון בירושלמי בחלה ("והנאכל") משמע שיש לפנינו שני דברים: ספק דמוע, ונאכל משום דמע, ובשניהם חייב בחלה. וכן אפשר לפרש גם את התוספתא כאן. ושמא ספק דמוע היא ההלכה שבמשנתנו פ"ז מ"ו, כלומר, קופה ספק תרומה ספק חולין שנפלה לתוך החולין, והיא מותרת, וחייבת בחלה. ו"נאכל משום דמע" היא ההלכה שבריש מ"ה שם, והיינו בשתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן החולין מותרין, מפני שאנו אומרים תרומה לתוך תרומה נפלו. והתוספתא קוראת לה "נאכל משום דמע" מפני שגם ההיתר נאכל לפעמים בחומרות דימוע (עיין מ"ש לעיל פ"ו הט"ז והי"ז). וזהו ספק מדומע שנזכר לעיל פ"ו סהי"ח ובמקבילות. וכן פירש הרש"ס לירושלמי תרומות ספ"ז. ועיין במה שהאריך במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י"ט, ק"ג ע"ד ואילך. ברם לכל הפירושים הנ"ל קשה מה שאמרו בירושלמי (חלה הנ"ל) על מאמר ר' יוחנן הנ"ל: הדא דאיתמר כשהיו יותר מחמשת רבעים, אבל אם היו חמשת רבעים מצומצמין פטורה מן החלה. ומשמע מכאן שבתוך "נאכל משום דמע" יש בוודאי תרומה. ולפירוש הנ"ל קשה מה לי יותר מחמשת רבעים מה לי חמשת רבעים מצומצמים, הרי אפשר שכולם חולין. ונראה שנאכל משום דמע פירושו מאה חולין שנתערבה בהן אחת של תרומה, והורמה האחת. ואעפ"י שלפי החשבון עדיין נשאר בחולין רוב התרומה שנפלה, מ"מ כיוון שנתבטלה התרומה ומדומע זה מותר לזרים, חייב בחלה. ולפיכך אמרו בירושלמי הנ"ל שאם נשארו חמשת רבעים מצומצמים אחרי שהרים אחד ממאה מן החולין לשם תרומה פטורין מן החלה, שהרי בוודאי נשאר בהם חלק מן התרומה, ונמצא שאין כאן שיעור של חיוב חלה. ואל תתמה על חידוש זה, שהרי גדולה מזו כתב במאירי פסחים ל"ז א' (כ"ד רע"ג): ועיקר הדברים לפרשו (כלומר, מהו מדומע שפטור מן החלה) בשנפלה לאחד ומאה, שמותרת לזרים אחר שהעלה שיעור הדמוע, שהרי מכל מקום התרומה נשארה שם, והותרה בביטול אלא שצריך להרים מפני גזל הכהן. והדברים הללו הם תמוהים מאד, וקשה להניח שסאה שנפלה למאה תפטור את הכל מן החלה, 27 עיין מ"ש לעיל פ"ה הע' 18 בשם הראב"ד. ובירוש' חלה פ"א ה"ה, נ"ז ע"ד, ותרומות פ"ד ה"ח, מ"ג ע"א: אפילו סאה אחת שנפלה לתשעים ותשע חולין, כלומר פוטרת את הכל מן החלה. והריבמ"ץ בכת"י שם (לפי ס' תרומת חלה להר"ש אליעזרי, ז' ע"א) וכן באו"ז ח"א סי' רי"ז, ל"ג ע"ב, מעתיקים כן בפירוש בשם הירושלמי. ואעפ"י שמסתבר שזו היא הוספת פירוש הריבמ"ץ בעצמו כרגיל אצלו, מ"מ הפירוש הוא פירוש אמת, והסוגיא מפרשת את משנת חלה, ולא את משנת תרומות (עיין ר"ש חלה פ"א מ"ד וטבול יום פ"ג מ"ד ובפירוש הרש"ס לירוש' תרומות פ"ד, מ' ע"ב). הרי לך שדווקא אם נפלה סאה של תרומה לתשעים ותשע פוטרת אותן מן החלה, אבל לא כשנפלה למאה. אבל מ"מ למדנו מדברי המאירי שיש מקום לומר שגם סאה שנפלה למאה פטורה מן החלה, ולפיכך אין לתמוה אם התוספתא משמיעה לנו שהמדומע במאה חייב בחלה.