תוספתא כפשוטה על תרומות ז:יג

משמרת אסורה משום גלוי. משנתנו פ"ח מ"ז. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' רוצח ושמ"נ הי"ד. ולפני התוספתא היה כאן סדר אחר במשנתה. 82 ולא עוד אלא שספק גדול בעיני אם משנה ז' היא מגוף המשנה, עיין במלא"ש ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 950. ובירושלמי הסדר משונה גם בבבות של התוספתא עצמה.

45-46. ר' נחמיה או' אם היתה תחתונה מכוסה וכו'. במשנתנו הנ"ל: ר' נחמיה מתיר. 83 ועיין בריבמ"ץ שם, אלא שבש"ס הוצ' ראם הדפיסוהו כהמשך של מ"ו, עיי"ש. ובבבלי (סוכה נ' א', ב"ק קט"ו ב'): א"ר נחמיה אימתי (כלומר, יש בה משום גילוי) בזמן שהתחתונה מגולה, אבל בזמן שהתחתונה מכוסה, אעפ"י שהעליונה מגולה, אין בה משום גלוי וכו'. והדברים מתבארים יותר מתוך הירושלמי כאן פ"ח (ה"ה, מ"ה ע"ד): המשמרת של יין ר' יודה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה, אע"פ שהיא פתוחה מלמטן, ר' נחמיה אומר אם היתה התחתונה מכוסה אעפ"י שהעליון מגולה מותר וכו'. 84 כ"ה הגירסא בכי"ר ובנוסח הרש"ס. ובפירושו שם (פ' רע"א): ויש טעות לעיל במקצת ספרים , והגירסא כדאיתא בפ' הגוזל בתרא, דגרסינן ר' נחמיה (ומכאן שהרש"ס לא תיקן מעצמו, שהרי העיד שהשיבוש הוא רק במקצת ספרים). וכן היה לפני הראב"ד, עיין בפירושו לב"ק קט"ו ב', הוצ' ר"ש אטלס, עמ' שכ"ב. ובהוצאות שלפנינו נתחלפו בטעות ר' יודה בר' נחמיה ולהפך. ועיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' שי"ח. ומסתבר כפירוש הראשון שבראב"ד, 85 הנ"ל, עמ' שכ"א, והובא גם בשטמ"ק שם. שר' נחמיה מצריך שתהיה התחתונה (כלומר, החבית התחתונה ששופך לתוכה) מכוסה לגמרי במשמרת, שתהיה מהודקת ולא מחולחלת, ולפיכך אין לחשוש שמא עבר שפיפון מחוץ למשמרת ושתה. ואם שתה מלמעלה הרי הארס צף ואינו בוקע את הרשת (כצ"ל בר"ח סוכה נ' א'). ור' יהודה סובר להפך שהארס עובר דרך המשמרת, ולפיכך אם היתה החבית העליונה מגולה חושש שמא שתה ממנה. אבל אם היתה העליונה פקוקה מלמעלה, כלומר, מכוסה במשמרת שפקוקה לתוכה ומהודקת בה לא איכפת לנו אפילו אם החבית התחתונה, שהוא שופך לתוכה, מגולה, משום שהנחש יפחד לשתות ממנה, מפני הטיפות הטורדות לתוכה, עיין בתוספ' ב"ק קט"ו ב' ד"ה אימתי ובשטמ"ק שם. 86 אבל עיין בראב"ד שם, עמ' שכ"ב, שהכריע כפירוש השני שהציע שם. וברי"ף ע"ז (פ"ב סי' אלף רל"ב): משמרת של יין אסורה משום גילוי ור' נחמיה מתיר, ובר"ן שם: ר' נחמיה מתיר. מפני שהיא מנטפת, הנחש שומע קולו ובורח. וכבר תמה ע"ז בתוספ' חדשים כאן, שהרי בפירוש אמרנו בברייתא שאם התחתונה מגולה אסור לר' נחמיה. וטעם זה הוא לר' יהודה, אבל לא לר' נחמיה. ועיין בדרישה ובפרישה טיו"ד סי' קט"ז, ולפלא שלא העירו על דברי התוספות בב"ק הנ"ל.

47. דומה לספוג ועומד במקומו. וכן בבבלי הנ"ל: דומה לספוג, צף ועומד במקומו. ופירושו שהארס אינו קשור וסמיך אלא הוא מלא חלולים כספוג, וכשהמשקה עובר דרך המסננת הספוג עולה וצף עליה, ואינו עובר. ובירושלמי הנ"ל: עומד כסבכה ועומד מלמעלן. ופירושו שהארס אינו מתפזר ומתפורר לטיפות בודדות אלא הוא מהווה כעין סבכה, וסבכה זו צפה ואינה עוברת דרך רשת המשמרת. ולהלן בירושלמי שם: שלשה אירסין הן. ארס שוקע. ואירס צף. ואירס עומד כסבכה מלמעלה. ובבבלי (ע"ז ל' ב'): שלשה מיני ארס הן של בחור שוקע, של בינוני מפעפע, ושל זקן צף. ולפ"ז ההבדל בין עומד כסבכה וצף הוא שבצף הארס כולו למעלה, כמו שמן על גבי יין, אבל כסבכה הוא שקוע במשקה אלא שהוא עומד מלמעלה, וכן כשמטין את החבית לשתות ממנה, הצף הוא תמיד עולה מלמעלה, אבל הסבכה משתקעת לאמצע המשקה ומפעפע. ולפי דרכנו למדנו, שלשיטת ר' נחמיה (בין לפי הירושלמי ובין לפי הבבלי) הארס אינו יורד דרך המסננת, משום שהטיפות אחוזות זו בזו (כסבכה או כספוג), ולפ"ז אם טרף (או טרק) את המשקה הארס מתערב בו, ועובר דרך המשמרת. וכן הסיקו בירושלמי ובבבלי ב"ק קט"ו ב'.

עיסה שלשה במים מגולין וכו'. ר"מ פי"ב מה' תרומות הי"ד וספי"א מה' רוצח ושמ"נ, כת"ק. ובירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד: מים שנתגלו לא יגבל בהן את העיסה וכו'. ובריש ה"ה (שם מ"ה ע"ג): תבשיל שבישלו במים מגולין אפילו של תרומה ישפך, ואין צריך לומר של חולין.

49. מפני שארס של נחש כלה באור. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומלשון זו משמע שלר' נחמיה אפילו ראוהו שותה מותר אם אפה את הפת, אלא שלכתחילה לא יגבל ולא יטפל בעיסה מפני שבעצם הטיפול יש סכנה. 87 עיין להלן הי"ד ובתוספ' ב"ק קט"ו ב' ד"ה אלא. ולהלן שם בירושלמי: אם היתה נופלת אסור, כלומר אם הפת נעשית ניפולין (עיין מ"ש להלן מע"ש פ"א שו' 60) אסורה, מפני שאנו תולים שמחמת הארס לקתה. ומכאן שאין האור רפואה ממש, אלא בחינה לדעת אם יש ארס בעיסה. ולפ"ז אפשר שאם ראוהו שותה, לא סמכינן על האור אפילו לר' נחמיה. ובפי' הר"ש סיריליאו (ע"ח סע"א) העיר על הבבלי בחולין (נ"ט א') בעובדא דבר טביא דהוו מפסקן כרען, וחששו לנשיכת נחש, ואמר שמואל: מאי תקנתיה ניתביה בתנורא דאיהו בדיק נפשיה. אותביה נפל תילהי תילהי (ועיי"ש נ"ג ב'). ופירש במאירי שם (קי"ג סע"א) שאפילו בוודאי נשכה נחש סמכינן על בדיקה זו. ועיין בר"מ רפי"ב מה' רוצח ושמ"נ, וכשאתה מצרף את סוף פי"א עם רפי"ב שם משמע שיש חילוק בין בדיקת הפת ע"י האור ובין בדיקת הבשר ע"י צלייה, מפני שאור שולט יותר בבשר צלוי מאשר בפת שנאפת. 88 אלא ששמואל עצמו סובר בירושלמי כאן (מ"ה ע"ד) שאפילו מים שנתחממו אין בהם משום גילוי, ומכ"ש שיסבור כן באפייה, עיין בירושלמי שם. ברם רוב הפוסקים (עיין בטיו"ד סי' ס' ובמפרשים שם) מפרשים את הבבלי בחשש שמא היה ניקור במקום החתך, או בכרעים שנפסקו, ואין כאן אלא חששא רחוקה, ולפיכך סמכינן על הבדיקה.

מי כבושין וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד. ר"מ פי"א מה' רוצח ושמ"נ ה"ט כלשון התוספתא. ומי כבושין פירושו מים שבהם כבש את המאכל החי עד שנעשה כבוש. וכן מי שלקות הם המים ששלק בהם את האוכל, כפירושן ברוב המקומות. 89 עיין במשנתנו כאן ספ"י; מקואות פ"ז מ"ב ועוד. אבל עיין מ"ש להלן פ"ט שו' 50 ד"ה ולולא.

מי תרמוסין. מי פירות פירושו מים שיצאו מסחיטת הפירות, אבל כאן אין לפרש כן, שהרי כל מי פירות (חוץ מן המשקין שנמנו במשנתנו ולעיל הי"ב) אין בהם משום גילוי ומכל שכן מי תורמוסין המרין, ויגיד עליו רעו: מי כבושין ומי שלקות, ומכאן שבמים אנו מדברים אלא שנשתנה טעמם. ולפיכך ברור שהכוונה היא בין למים ששלקו ובין למים שכבשו בהם את התורמוסין, וכעדות חז"ל 90 בבלי ברכות ל"ה ב', ביצה כ"ה ב', תנחומא בראשית סי' ה'. שהתורמוס אינו יוצא מידי מרירותו עד ששולקים אותו שבע פעמים. והעמים הקדמונים נהגו להמתיק אותם גם ע"י כבישה במים מתוקים ג' ימים. 91 עיין מ"ש ר"ע לעף פלורה ח"ב, עמ' 461. ועיין לעיל פ"ה שו' 29 ומש"ש.

50. מים ששרה בהן כבושין וכו'. וכן פסק בר"מ הנ"ל. 92 ובירושלמי הנ"ל: מים שהדיח בהן כבשין ושלקין ותרמוסין הרי אלו אסורין. אבל דין השרייה לא הוזכר שם. וסתם הדחה אין בה בנותן טעם. ועיין להלן. ולפי גלינוס 93 הובא בספרו של לעף הנ"ל (הע' 91). היו נוהגים לשלוק את התורמוסין, ואח"כ היו שורין אותן, וכן כנראה נהגו גם בכמה מינים אחרים, 94 עיין בתנחומא הנ"ל (לעיל הע' 90) ומ"ש להלן מע"ש פ"א הי"ג. ולפיכך פסקה התוספתא שהשרייה שבאה אחרי הכבישה והשליקה תלויה בזמן, ואם נישרו עד כדי נתינת טעם במים מותרים משום גילוי.

51-52. מים שהדיח בהן עובטין 95 הטי"ת של עובטין אינה ברורה כ"כ, ואפשר לקרוא: עובשין. ודרמסקניות לחולה וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: חובשין ודרמסקונין וכו'. ובר"מ הנ"ל: וכן מים שהדיח בהן פרישין ודרמוסקין וכו'. ולפ"ז ברור שאף לפני הר"מ היה כגירסת כי"ע, ופירש חובשין, חבושין, כלומר, פרישין, שהרי כן אומר רבינו בפיה"מ (כלאים פ"א מ"ד): ופרישין הן חבושין, ולפ"ז הוא מין ממיני התפוחים, ונקרא אף עכשיו בסורית חבושא. 96 עיין מ"ש ר"ע לעף פלורה ה"ג, עמ' 240 ואילך. ובבבלי (ברכות מ"ג ב'): באתרוגא או בחבושא, ורבינו (רפ"ט מה' ברכות) ניסח: כגון אתרוג או תפוח, וכן בשערי ברכות לר"ש בן חפני (אוה"ג שם הפירושים, עמ' 67): ועל האתרוגין ועל התפוחין. 97 ועיין גם בתס"ר ח"ד, עמ' 174. אבל קשה מאד לפרש שמדברים כאן במים שהדיח בהם תפוח, שהרי תפוח הוא פרי קשה, ואינו עולה כלל על הדעת שבהדחה גרידא ישתנו המים בטעמם. ברם 97a [אין זה כלום, עיין בבלי ע״ז ל׳ א׳, ומ״ש [כאן] בהע׳ 104.] בירושלמי הנ"ל גורס כאן: הדיח בהן ענבים ואובשין ("ואובשין" גם בכי"ר ובנוסח הרש"ס) לחולה וכו'. ונוסחא זו לכאורה קשה מאד, ומהיכי תיתי לן להתיר משום גילוי מים שהודחו בהם ענבים, והרי הנחש אוכל ענבים (עיין במשנתנו פ"ח מ"ו) ושותה יין ומים, ומאי קמ"ל שהמים אסורים (כגי' כי"ע והירושלמי להלן). לפיכך נראה יותר ש"ענבים ואובשין" שבירושלמי פירושו: ענבים אובשין. 98 והוי"ו של "ואובשין" הוא וי"ו הפירוש, עיין מ"ש רי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1088. והירושלמי לא נקט אלא דוגמא אחת מן התוספתא, ולא הזכיר ענבים רגילים כלל. וכן צ"ל אף לפנינו בתוספתא: מים שהדיח בהן עובשין 99 עיין לעיל הע' 95. וכו'. ואין עובשין, חובשין, אובשין, אלא אובשין שבמשנת מעשרות (פ"א מ"ב): הענבים והאבשים 100 כ"ה גם בהוצ' לו, כ"י קויפמן, פרמה ועוד. אבל בריבמ"ץ בערוך ועוד: והאובשין , עיין אהצו"י שם, עמ' 93. משהבאישו. וברד"ק ישעי' ה', ב': "ויעש באושים . ורבינו האי ז"ל כתב באושים הוא מין ידוע ממיני הענבים, והוא הרע שבהם, וידוע הוא מלשון משנה הענבים האובשים , במוקדם האל"ף על הבי"ת". והירונימוס תרגם שם: labruscae, כלומר, ענבים שוטים. ומכיוון שטעמם חמוץ אין הנחש אוכל אותם. 101 ועיין מ"ש ר"א הראובני בתרביץ שכ"א (תש"י), עמ' 124. אבל מ"מ לא נתברר מהותם בוודאות. ומספרי הקדמונים ידוע לנו שפרי הגפן השוטה (labrusca) שמש תרופה לכל מיני מחלות, 102 פליניאוס, תולדות הטבע, סכ"ג פי"ד. ואעפ"י שפליניאוס, כנראה, טעה שם בכמה דברים, אבל אנו למדים ממנו שכן נהגו בזמן העתיק. והוא מתאים לדוגמא של התוספתא והירושלמי. והואיל והאובשין והדורמסקניות 103 כלומר, הדמשקיות, damascena, מה שקוראים עכשיו שזיפים, עיין פלורה של לעף ה"ג, עמ' 167. מליאים ליחה, הרי אפשר לטעות שהם פולטים את ליחותם ונותנים טעם במים, ואין בהם משום גילוי. 104 אבל אם נפרש אובשין שבירושלמי כמו חובשין, חבושים, פרישין, הרי אי אפשר לקבל אותם כפירוש לענבים, ובהכרח ענבים לחוד ואובשים לחוד, ולפי זה יחזרו כל הקושיים שהזכרנו לעיל למקומם. ובדוחק אפשר לפרש שענבים שנתנו טעם במים הם כמו יין תוסס שאין בו משום גילוי. או שמא אין הנחש שותה מים שיש בהם תערובת של קצת יין, עיין דרישה בטיו"ד סי' קט"ז אות י'. וכ"ז רחוק.

52. אין בהן משום גלוי. וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: אסורין משום גילוי. וכ"ה בר"מ פי"א מה' רוצח ושמ"נ סה"ט. וכן בירושלמי הנ"ל: אסור. ובפ"מ שם: ובתוספתא גריס אין בהן משום גילוי. וכן היה לפניו, כנראה, אף בתוספתא כת"י שלו, כלומר, נוסח שהוא בעיקרו כי"ו, עיין מ"ש במבוא.

מים שנתגלו וחיממן וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע הסדר הוא: מי חמין כל זמן שעולה הבל וכו' מים שנתגלו וחממן וכו'. וכ"ה הסדר בברייתא זו בירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד. ולעיל שם: "הכל מודין 105 כלומר, אפילו ר' נחמיה שנחלק בעיסה שנילושה במים מגולים ואפאה, עיין שו' 48–49 ומש"ש. במים שהוחמו שאסור וכו', כאן הכלי מפסיק וכו' ", כלומר בין האור והמים.

53. כל זמן שמעלין הבל וכו'. ירושלמי הנ"ל, ר"מ הנ"ל ה"ח (גם ביין וחלב). והטעם הוא שהנחש אינו שותה רותחים, וגם מפחד מפני ההבל.