תוספתא כפשוטה על תרומות ז:יד

53-54. מים מגולין לא ישפכם ברשו' הרבים וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד (בשינוי סדר); בבלי ב"ק קט"ו ב', ע"ז ל' ב'. ר"מ פי"א מה' רוצח ושמ"נ הט"ו. ועיין מנוה"מ ח"ד עמ' 585.

54. ולא ישקה מהן גוי. וכ"ה בד ובכי"ע (שם: לא). וכן בירושלמי: ולא ישקה לגוי. וכן מעתיק בריבמ"ץ פ"ה מ"ד. אבל בבבלי הנ"ל ליתא. ואפשר שהטעם הוא מפני שבבבל סברו שאין הגילויים מזיקים לגוים, עיין בבלי ע"ז ל"א סע"ב.

55. אבל משקה הוא בהמת עצמו. וכן בירושלמי ובמנוה"מ הנ"ל: אבל משקה הוא בהמתו. ברם בבבלי הנ"ל העתיקו מברייתא זו שאינו משקה לא את בהמתו ולא את בהמת חבירו. ובע"ז שם הקשו: והתניא אבל משקהו לבהמת עצמו (כגירסא שלנו בתוספתא), ותירצו: כי תניא ההיא לשונרא. ופירש"י: דלא מזיק ליה ארס, דשונרא אכיל ליה לחיויא וכו'. ולהלן שבת (פט"ו, כי"ע פי"ד, ה"ט): מים שנתגלו מטלטלין אותן מפני שהן ראויין לבהמה וכו'. אבל בבבלי שם (קכ"ה רע"ב): מפני שהן ראויין לחתול. 106 ומסתברא שבא"י סברו שאין הארס ממית לבהמה אלא מזיקה לזמן, ובשלו רשאי, אם היא בהמה טמאה שאינה ראויה לאכילה.

לא ירבץ בהן את הבית וכו', ירושלמי ובבלי ע"ז הנ"ל בשינויים.

56. אלא בזמן שיש בו סרטה. כלומר שריטה, סדק. והסיקו בירושלמי שם: פניו כסירטא הם, ראש אצבעות ידיו ורגליו כסירטא הן. ולפ"ז לא נחלקו אלא בגב היד ובגב הרגל. ובבבלי ע"ז הנ"ל: איכא בינייהו גב היד וגב הרגל. [ורומני דאפי.]

57. בקרקעות ארבעים סאה. וכ"ה בד. ובכי"ע: אחד ארבעים סאה, ועל המלים "אחד ארבעים" נקודות לסי' מחיקה. ובירושלמי שם רה"ו: תני המים בקרקעות ארבעים סאה. ובמשנתנו פ"ח מ"ה: שיעור המים המגולין כדי שתאבד בהם המרה. ר' יוסי אומר בכלים כל שהן, ובקרקעות ארבעים סאה. 107 ועיין בפיה"מ להר"מ ובר"ש שם שנחלקו אם מ' סאה הם להיתר או לאיסור. ועיין ברי"ף שהבאנו להלן בפנים ובמאירי חולין ח' ב', עמ' 43. וברי"ף: 108 ע"ז פ"ב סוף סי' אלף רל"א. וכ"ה ברא"ש שם פ"ב סי' י"ג. ויש אומרים חילוף, שאם אין בהן זה השיעור והמים נראין צלולין מותרין, שאילו היה בהם סם היה ניכר. אבל אם המים מרובין אסורים, שחוששים שמא יש בהם סם, ואינו ניכר. ובטיו"ד סי' קט"ז מנסח: וי"מ איפכא שעד מ' סאה מותר לפי שהן מועטין וכו', ומשמע מדבריו שמחלוקת המפרשים היא בקרקע ובמ' סאה ואילך, והוא תמוה מאד, שאם כן אין אדם רוחץ במקוה שהיא יותר ממ' סאה מחשש מים מגולין, כהוכחת הר"ש במשנתנו שמ' סאה הן להיתר, עיי"ש. ברם מתוך פירוש הר"ש והרא"ש למשנתנו ברור שמחלוקת המפרשים היא ברישא גרידא, והיינו בכלים, שלדבריהם מתיר הת"ק במים צלולין מועטין מפני שהארס היה ניכר בהם, ור' יוסי אוסר בכלים כל שהן, כלומר, אפילו קטנים מאד, 109 והמפרשים נדחקו לפרש כן, כדי שלא להוציא את הדיבור "כל שהן" משימושו היותר מצוי. מפני שגוזר קטנים אטו גדולים. אבל ביותר ממ' סאה בקרקע לא נחלק אדם מעולם שהן מותרין משום גילוי. 110 וכ"ה במאירי הנ"ל (בהע' 107). ועיין בתוספ' חדשים כאן במקומו שעמד על עיקר הדברים.

אחרים או' סאתים. דעה זו לא מצאתי במקום אחר.

58. כדי שתהא הבית של שועין מתמלא מהן. כלומר, זהו שיעור המים בקרקע שארס בטל בהם. ובד: חבית של שיטין. ובכי"ע: חבית של שיחין, ובירושלמי (רה"ו, מ"ה סע"ד) הנ"ל: חבית שיחין. וגם בכי"ו צ"ל: של שיעין (=שיחין), כלומר חבית הנעשית בכפר שיחין, 111 עיין להלן ב"מ פ"ו סה"ג, בבלי שם ע"ד א', שבת ק"כ ב'. ושיעורה היה ידוע להם. 112 עיין כלים פ"ב מ"ב. ובר"ש שם: וסתם קדרות הבאות מלוד רגילין לעשותן מסאה וכו', וסתם חביות הבאות מבית לחם רגילין לעשותן וכו', עיי"ש. והגירסא "חבית של שיטין" שבד היא באשגרה ממשנת כלים הנ"ל מ"ג. ברם חבית זו היא סתומה, ולא היו ממלאין אותה מעולם, עיין במפרשים שם.

58-59. מעין כל זמן שהוא מושך אין בו וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ו, מ"ו רע"א. ובר"מ פי"א מה' רוצח ה"ט: מעיין המושך כל שהוא אין בו משום גילוי.

59-60. שהלך ר' יוחנן בן ברוקה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע וביוחסין השלם (מאמר א', 69 ע"ב) בשם התוספתא תרומות פ"ז. אבל בירושלמי הנ"ל להפך: שירד ר' יוחנן בן נורי אצל ר' יוחנן בן ברוקא אבא לבית שריי. וכבר העירו שגירסת התוספתא מסתברת יותר, שהרי ר' יוחנן בן נורי ישב בבית שערים, עיין להלן סוכה פ"ב ה"ב ומש"ש בתס"ר עמ' 197.

60. ומצא גבי שאין בו שלשת לוגין וכו'. וכ"ה בד (שלשה). ובכי"ע בטעות: שאין בו ארבעים שלשת לוגין וכו'. ואולי נתערבו כאן שתי נוסחאות, כלומר, שאין בו ארבעים, שאין בו שלשת לוגין. וכנראה שצ"ל: שאין בו [אלא] שלשת לוגין. ובירושלמי הנ"ל: והראהו גובי שלא היה בו אלא שלש' לוגין מים, והיו הגשמים מטפטפין ויורדין, ושחה ושתה, ואמר כזה אין בו משום גילוי. 113 וכנראה ששתה בכוונה כדי ללמדו הלכה למעשה, עיין ירוש' כלאים פ"ד ה"ד, כ"ט ע"ב, ובמקבילות שבעירובין ושבסוכה ובבבלי עירובין י"א ב'. ופירשו המפרשים שאין בו משום גילוי, מפני שהנחש מפחד מפני הטיפין היורדין (ועיין גם במה"פ שם ד"ה עד). ופירוש זה אינו מסתבר כלל, ואין להניח שהנחש מפחד מפני הגשם, ולא עוד אלא שאין להבין כלל מה עניין מעשה זה עם המעיין שלפנינו. ברם הדברים מתבררים מתוך המשך הדברים בירושלמי שם: ועד היכן וכו'? עד כדי שתפרח הברית. 114 כ"ה לנכון בכי"ר. ולפנינו בטעות: עד כדי שתפוח הכרית. וכן בירושלמי מו"ק (פ"א ה"א, פ' רע"ב): עד איכן? 115 כלומר, עד איכן יחשבו כמי מעיין כל זמן שהגשמים יורדים, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"א, עמ' 3. עד כדי שתפרח הברית 116 כגי' שרי"ר, עמ' 186: כדי שתיפרח הברית וכו' פרחה הברית וכו'. ולפנינו בטעות: חברית. וכו'. פרחה הברית ולא פסקו, למפריעו הוא נעשה כמעיין וכו'. ומכאן שהפירוש הוא שכל זמן שהגשמים יורדים וההרים בוצצים מים, נחשבים הגבאים למעיינות, ולפיכך אמר לו "כזה" כלומר, אם הגשמים יורדים נחשב למעיין, ובמעיין אפילו כל שהוא אין בו משום גילוי. והירושלמי קבע זמן לירידת הגשמים באביב עד שתפרח הברית, והוא הצמח שנזכר במקרא. 117 ירמי' ב', כ"ב; מלאכי ג', ב'. עיין מ"ש ר"ע לעף בסה"י לכבוד סימונסון, עמ' 158 ואילך.

61. היין בין בכלים וכו'. כ"ה בכי"ע. ובד: יין בין וכו'. ובירושלמי הנ"ל (מ"ה סע"ד): היין בין בכלים בין בקרקעות כל שהוא. ובכי"ו בטעות: היה בין בכלים וכו'. ובר"מ פי"א מה' רוצח הסי"ב לא חלק בין מים ושאר משקין עיי"ש. ועיין מ"ש להלן בסמוך.