תוספתא כפשוטה על תרומות ז:יא

37. ר' יהושע אומ' דם שעל הככר וכו'. בירושלמי פ"ח ה"ג, מ"ה סע"ב, ובבבלי כתובות ס' א', כריתות כ"א ב', כ"ב א', נשנתה הברייתא סתם. ועיין להלן.

גורר את מקומו ואוכל את השאר. בירושלמי ובבבלי הנ"ל: גוררו ואוכלו. 46 עיין בתוספ' רי"ד כתובות ס' א', ונוסח משובש הוא. ועיין במשנת מכשירין פ"ו סמ"ו, בתיו"ט ובמלא"ש שם. אבל עיין בס' משנה אחרונה שם. ובמשנתנו (פ"ח סמ"ב): או שטעם טעם פשפש לתוך פיו הרי זה יפלוט. ופירש"י (נדה נ"ח ב', ועיין גם בריבמ"ץ ור"ש למשנתנו), דלא חיישינן להפסד תרומה, ומכ"ש שצריך לעשות כן בחולין. ובירושלמי (סה"ג, מ"ה ע"ג) הסיקו: ולא סוף דבר פישפש אלא כל דבר שנפשו של אדם חתה ממנו. נמצאנו למדים שאם נמאס האוכל, פולט בין בחולין בין בתרומה. ולהלכה זו נסמכה גם הברייתא שלנו, והיא מלמדת שאם מצא דם על הככר גורר את מקומו ואוכל את השאר, ואפילו היה ככר של תרומה רשאי לגרור את מקומו אעפ"י שמפסיד קצת את התרומה, מפני שדם אדם שפירש אסור מדרבנן, אבל חייב לאכול את השאר. והר"מ פ"ו מה' מאכלות אסורות ה"ב פסק ע"פ הבבלי, ובחולין עסיקינן.

38. נמצא בין שניו משפשפו ואינו חושש. וכן בד: משפשף ואינו וכו'. ובכי"ע: אוכל ואינו חושש. ובירושלמי הנ"ל: ואם היה מבין שניו אוכלו ואינו חושש. ובבבלי הנ"ל: שבין השינים מוצצו ואינו חושש. ולפי גירסת הבבלי ברור שכאן מדברים בדם שבין השינים גרידא שמותר למוצצו אפילו לכתחילה מפני שלא פירש. ולפי גירסת כי"ע והירושלמי מדברים בככר, שאם נתמצה הדם בתוך פיו מבין שיניו אוכל את הככר ואסור לו לפלוט, ואין כאן לא מאיסה ולא איסור. ולגירסת כי"ו וד אפשר אולי לפרש שמשפשפו בלשונו (עיין להלן פ"י הע' 52) בתוך פיו ובולעו ואינו חושש לדם, וממילא אסור לו לפלוט בתרומה.

האוכל את הדירה ואת הנמלה וכו'. וכ"ה בכי"ע וברוקח סי' תס"א. ובד: האוכל את הנמלה וכו'. ובמשנת פרה (פ"ט מ"ב): הדירה והכנה שבתבואה כשרים מפני שאין בהם לחה. ובר"מ פ"ט מה' פרה הי"א: אפילו היו יבישים ביותר כגון הנמלה והרירה והכינה שבתבואה. ומכיוון שלא מצאתי גירסא זו ("הנמלה") בשום נוסח שבמשנה, הרי נראה שהר"מ צרף את הנמלה מן התוספתא כאן לדירה וכנה שבמשנה שם. ומשמע שנמלה זו היא תולעת מיוחדת לתבואה, ואין בה שום לחות. ואשר לדירה, מפרשים הגאונים (פיה"ג לטהרות עמ' 106) שהיא תולעת שנקראת דרנא. 47 בבלי שבת ק"ב ב'. ועיין בפיה"ג מכשירין, עמ' 130, בפי' המלה כנימה. ועיין מ"ש להלן שו' 39 בשם השאילתות. ובמס' שמחות: 48 פי"ב ה"ט, הוצ' היגר, עמ' 197. [אין מרביצין עליהן] לא שמן ולא יין מפני שמרבין עליהן את הדירה. ובתוה"א להרמב"ן: 49 עניין שמועה וליקוט עצמות, ד"ו פ' ע"א. מפני שמרבה עליהן את הדרנה. 50 אבל עיין במס' שמחות ספ"ט, סוף עמ' 178, ומ"ש להלן פ"ט הע' 89. והלכה זו והבאות אחריה נשנו כאן אגב הפשפש שנזכר במשנתנו (פ"ה מ"ב), עיין מ"ש לעיל.

38-39. ואת הכינה שבתבואה חייב. כנראה שהיא כינה היא כנימה, 51 בספרי עקב (פי' מ', עמ' 82 ואילך): לא כינה ורקבובית וכו' כינה ורקבובית וכו'. ובדפוסים שם: כנימה. ועיין ערוך ערך כנימה וברש"י חולין י"ג א'. ודרך כל השרצים הללו לבוא לתוך התבואה מן החוץ ואינם גדלים מתוכה, ולפיכך אסורים. ולשיטת שמואל (חולין ס"ז רע"ב) אפשר שאסורים מפני שמתליעים באביהם. 52 וחייבים עליהם אעפ"י שאין בהם שום ליחה (עיין מ"ש לעיל שו' 38 ד"ה האוכל), מפני שהם כברייתם.

39. את הזיז שבעדשין וכו'. בתו"כ שמיני רפי"ב: בכל השרץ השורץ על הארץ, להוציא את היתושים שבכליסים ואת הזיזים שבעדשים ואת התולעים וכו'. וכ"ה בבבלי חולין ס"ז ע"ב. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ג, מ"ה ע"ב. ובשאילתות שמיני סי' פ"ד: דתניא על הארץ להוציא את הדרנין 53 עיין לעיל הע' 47 והע' 50. שבעדשין ואת היתושין וכו'. ובה"ג ה' דגים (ד"ו קל"א סע"ג): על הארץ לרבות הזיזין שבעדשים וכו'. וכנראה שזוהי טעות הדפוס וצ"ל: להוציא וכו' (כמו שהוא בה"ג ד"ב עמ' 547). ופירש"י בחולין שם: זיזין בוצינש (כלומר, כנימה, עיין רש"י שם י"ג א'), וכמין יתושין הן אלא שבעדשים זיזין שמן.

שבכליסין. פירש"י (בחולין הנ"ל): מין קיטנית. ופירוש זה לקוח מה"ג, עיין מ"ש לעיל פ"ה הע' 16.

40. פטור. ברוקה סי' תס"א הנ"ל: חייב. ויש שם השמטה ברורה וצ"ל: [פטור. פרשו וחזרו] חייב, כמו שהוא בכל נוסחאות התוספתא כאן. ועיין בבלי הנ"ל ור"מ פ"ב מה' מאכלות אסורות הי"ד. ובירושלמי (פ"ה ה"ג, מ"ה סע"ב): אפילו יצאו על שפת האוכל וחזרו הרי אלו אסורין. ובחולין ס"ז ב': בעי רב אשי לגג תמרה מהו. ולא איפשיטא.

40-41. את התולעין שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב. וכ"ה בד. ובכי"ע: האוכל את התולעין. וכ"ה בר"ח פסחים קט"ו ב', ברוקח הנ"ל ועוד (עיין להלן). וגם לפי הגירסא שבכי"ו ושבד ברור שהבבא הולכת על הרישא, כלומר, האוכל וכו'. ולגירסא זו אין לשנות בשום אופן "מותרין" במקום "חייב". והגירסא "חייב" מקויימת לא ע"י ד וכי"ע בלבד, אלא גם ע"י הר"ח הנ"ל, וכן משמע גם מלשון הערוך בשמו (עיין ערך קף האחרון). ולא עוד אלא שבתולעת שבעיקרי האילנות כו"ע מודים שהיא אסורה. וכן בתו"כ (פרק י"ב ה"ב, נ"ז ע"א): בכל השרץ השורץ לרבות את התולעים שבעקרי זיתים ושבעקרי תאנים. ובבבלי (חולין ס"ז רע"ב): שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. ואם יש מקום לפרש בעיקרי זיתים ובעיקרי גפנים שהכוונה היא לפירות (הזיתים והענבים) שהתליעו באביהן (עיין בבבלי הנ"ל), הרי לפי הגירסא: בעיקרי אילנות, 54 וכן מעתיק אף בר"ח ובערוך הנ"ל (בפנים), ברשב"ם פסחים קט"ו ב', בראב"ן פסחים, ע"ד ע"ד, ברוקח סי' תס"א, בפי' הר"ש מפלייש לפיוט אלקי הרוחות (או"ז ח"ב סי' רנ"ו, ס' ע"ב). ועיין מ"ש להלן על גירסת התוספות ובעל העיטור. הכוונה היא בוודאי לתולעים שבאילנות עצמם, שהם אסורים, אפילו אם אין הלכה כשמואל. 55 עיין בשאילתות שמיני סי' פ"ד. ומכיוון שהתנא כורך יחד תולעים שבעיקרי אילנות עם קפא שבירק, הרי בעל כרחינו הגירסא היא: חייב. ברם ברשב"ם (פסחים קט"ו ב'): מעתיק: ור"ח פירש קפא תולעת, דתניא בתרומות התולעים שבעיקרי אילנות (ואת) הקפא שבירק יבחושין שבחומץ ושביין מותרין. סיננן במסננת אסורין, דכיון דפריש ממקום רביתיה הוי ליה כשרץ השורץ על הארץ. 56 ברור שבכת"י הר"ח שהיה לפני הרשב"ם נשמטה המלה "חייב" בטעות, ופירש הרשב"ם ש"מותרין" עונה על כולן. וכן אם סיננן פירושו שסינן את התולעים ואת הקפא וכו'. וכבר הלשון "ואת" הקפא מוכיחה על הטעות, שהרי אין לומר "ואת" וכו' מותרין. וכן בראב"ן (פסחים, ע"ד ע"ד): דתני' בתרומ' האוכל תולעי' שבעיקרי אילנו' ואת הקפא שבירק ואת היבחושין שבחומץ ושכח (צ"ל: ושביי', ושביין) מות' סיננן במסננת אסור. וכאן ברור שיש ט"ס, שהרי אי אפשר לומר: האוכל את וכו' ואת וכו' מותר. וקרוב לוודאי שנשתבשה הנוסחא, וצ"ל: הקפא שבירק חייב (במקום: ואת). היבחושין וכו', כמו שהוא לפנינו ובר"ח. וברוקח סי' תס"א הנ"ל: האוכל תולעי' שבעיקרי אילנות שביין ושבחומה (צ"ל: ושבחומ', ושבחומץ) הרי אילו מותרין. וההשמטה ברורה. ובתוספות (פסחים קט"ו ב' ד"ה קפא): קפא. פי' ר"ה תולעת כדתניא התולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים 57 נקטו לשון הבבלי חולין ס"ז רע"ב. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 53, הע' 1. ועיין להלן גי' העיטור. והקפא שבירק והיבחושין שביין וחומץ הרי אלו מותרין. וא"ת תיקשי מיניה לשמואל דאמר בסוף אלו טריפות קישות שהתליע באיביה אסור וכו'. הרי לך ברור שבתוספות אין כאן ט"ס, שהרי הקשו ממנה על שמואל, וכבר האריך בזה הגאון ר' ישעיה ברלין בחיבורו "תנא תוספאה" על התוספתא (שלא זכינו לאורו), כפי שהעתיק בפירושו שאילת שלום על השאילתות שמיני סי' פ"ד, עיי"ש שהאריך. וכן במאירי (פסחים קי"ד א', 97 ע"א): "ויש מפרשים בו תולעת. וכמו שאמרו בתוספתא תרומות הקפא שבירקות 58 עיין בשאילת שלום שהזכרנו בפנים, והוא העביר את הקפא שבירק לרישא. ואם רבינו בעל המאירי העתיק כאן בדיוק, הרי כבר יש כאן הוכחה שבבא זו נדדה ממקום למקום. והתולעת שבעקר[י אילנות] ויבחושין שבחומץ מותרין. סננן במסננת אסורין. ומה שהתירו בראש התוספתא, פירושו בשהתליעו לאחר שנתלשו, שאם במחובר ודאי אסורין. ומה שאמרו משום קפא לא לעניין איסור, אלא לעניין סכנה, שאם לעניין איסור מה ענין להתירו בשקיעתו, ומה לי באיסור זה בין חי בין מת, אלא לעניין היזק, שהחי מזיק והמת אינו מזיק". ובדבריו מתורצת הסתירה בין הבבלי ובין התוספתא לפי הגירסא שלנו, שהתוספתא מדברת בקפא שבמחובר, והבבלי מדבר בעניין שבדק את המרור כשתלשו, ולא היו בו תולעים, אבל כשאוכלו בלילה יש לחשוש שמא אינו רואה את התולעים שנולדו בתלוש, והם מותרים, ורק מחמת סכנה אתינן עלה. ובעיטור הכשר בשר: 59 שער א' סח"ג, ד' למברג ה' ע"ד; הוצ' רמא"י י"ב ע"ד. דהו"ל כאיתלע אילנא גופא דאסור. ומסתברא שנגמר התולעת, שיש בו כח לשרוץ על הארץ, אבל לא נגמר מותר, והיינו קופא שבירקות דגרסינן בתרומות האוכל תולעת שבעיקרי הזיתים 60 עיין לעיל הע' 54, ולהלן הע' 62. וקופא שבירקות. וגרסינן בפסחים האי מרור צריכין לשקועי משום קופא. ולכאורה משמע מתוך דבריו שגרס בתוספתא מותר, ובאר שההיתר הוא משום שעדיין לא רחש. אבל להלן שם 61 ה' מצה ומרור, ד' למברג נ"ג ע"ד; הוצ' רמא"י קל"ד ע"א. כתב: איכא למיחש לקפא, מדקאמר לשקועי משום קפא, ופיר"ח ז"ל קפא תולעת, כדתניא בתרומה האוכל תולעת שבעקרי האילנות 62 ולא: הזיתים, עיין לעיל הע' 60. וכפות שבירקות. ולפ"ז ברור שאף הוא גרס בתוספתא ובר"ח: חייב, ודבריו בהכשר בשר כוונתן לתרץ סתירה זו, והוא מבאר שבפסחים החשש הוא מפני תולעים שעדיין לא רחשו וקשה להבחין בהם והם מותרים, אלא שמחמת סכנה אתינן עלה, אבל בתוספתא מדברים בתולעים הרוחשים. נמצאנו למדים, שהגירסא שלפנינו "חייב" מקויימת בלי שום פקפוק. ובעלי התוספות העתיקו מן הרשב"ם (ולא מגוף התוספתא). והראשונים שלא העתיקו "האוכל את" לא כיוונו אלא להוכיח שקפא היא תולעת (לאפוקי מפירוש רב האי גאון, עיין אוה"ג פסחים, עמ' 152). וכן בראבי"ה סי' תקכ"ה (ח"ב, עמ' 165): קפא. פירוש תולעת שיש בו. וכן משמע במסכת תרומות. אלא שעלינו לברר את הסוגיא בבבלי הנ"ל, שהרי כאן מפורש שהקפה אסורה, וא"כ מה מועיל אם משקעו בחרוסת, והרי אף תולעים מתים אסורים. אמנם כבר ראינו לעיל שאפשר לתרץ סתירה זו ע"פ דברי בעל העיטור והמאירי, אבל הרי הר"ח הביא את התוספתא ולא פירש כלום, ומתוך דבריו משמע שמחמת איסור אתינן עלה. וכן בפי' הר"ש מפלייש לפיוט אלקי הרוחות (או"ז ח"ב סי' רנ"ו, ס' ע"ב): וצריך לשקועי למרור משום קפא. היא תולעת המצויה בירקות כדתנן התולעים שבעקרי האילנות והקפא שבירק. ואין בהם משום ארס. ומרהיטת לשונו משמע, שאין בהם חשש משום ארס, אלא משום איסור אתינן עלה כסתימת לשון הר"ח. ולפיכך עלינו לבדוק את הדברים לאור המנהגים של העמים העתיקים. והנה בספר גיאופוניקה (סי"ב פ"ח) מביא בשם אפוליאוס תחבולות כדי למנוע את הקפא מירקות והאילנות. 63 κάμπας ἐν λαχάνοις η δένδροις μὴ εἴναι, ומכאן שהמלה κάμπαι, קפה, הוא שם כולל לתולעים שבאילנות וירקות. וכן כותב פליניאוס: 64 תולדות הטבע סי"ט פנ"ז סי' קע"ז. מינים שונים של בריות קטנות (bestiolae) נולדים [בירקות גינה] כגון וכו' קפה 65 ,erucae ,urucae עיין בשנו"ס שם. ובגלוסריונים היונים והרומים של ימי הבינים מתרגמים: urucae- κάμπαι, וכן מעיד קולומילא בספרו על עבודת האדמה סי"א פ"ה: הבריות שאנו קוראים erucae נקראים ע"י היונים κάμπαι. וכן מתרגמים השבעים את הגזם שבמקרא κάμπη, והירונימוס מתרגמו eruca. ולפי הבנת המתרגמים אין גזם אלא הביצים והתולעים שממנו מתהווה הארבה. ועיין ע"ז להלן. ותולעים (vermiculi) בצנון, וכן בחסא ובכרוב. 66 עיין בבלי מכות ט"ז ב'. הרי לך ברור שהקפא גדלה בחסא. 67 קהוט בערוך השלם ערך קף, קנ"ז סע"א, כתב: "קפא, תולעת שבירק. נ"ל מלשון יון κάμπη". ומכיוון שפירש כן ע"פ צלצול המלה בלבד, לא חשו לו. ולא עוד אלא שר"ע לעף (פלורה ח"א, ריש עמ' 439), פסק: "אין זה κάμπη!" וטעמו מפני שמצא אצל אתינאוס שהתולעת שבחסא נקראת - πρασ κουρίς. ואעפ"י שכן הוא הדבר, הרי כבר ראינו לעיל ש־κάυπη הוא שם כולל, ואף התולעים שבחסא בכלל, כמו שהוכחנו לעיל. והקדמונים היו נוהגים להפטר מן התולעים ע"י זה שהיו מזבלים ומזהמים את הצמחים, והתולעים היו נמשכים מריח הזוהמא לתוך הזבל והיו נקברים שם. 68 עיין מ"ש פליניאוס הנ"ל (לעיל הע' 64); תיאופרסטוס, תולדות הצמחים ס"ז פ"ה; גיאופוניקה הנ"ל סי"ב פ"ט. ואף היהודים השתמשו בתחבולה זאת, עיין מ"ש להלן שביעית פ"א שו' 37. וכן הפירוש אף בבבלי פסחים הנ"ל, והכוונה שהיו משקעים את החסא בחרוסת "משום קפא וכו' וקפא מריחא מיית", כלומר, שהריח ממית את התולע והוא מציל את עצמו מן החסא. 69 רב האי גאון גרס שם: מריחא דחלא פקע, עיין אוה"ג שם עמ' 152. ולפ"ז אין השקיעה בחרוסת אלא כדי להבריח את הקפא מן החסה, ונוטל את הרואה (עיין מ"ש להלן שביעית פ"א הנ"ל), וזורקו.

41-42. יבחושין שביין ושבחומץ הרי אילו מותרין. אם סינן וכו'. וכ"ה בכי"ע. 70 אלא ששם: וסיננן, כלומר, אם סיננן. ובד: הרי אילו אסורין, ונשמט שם: "מותרין. אם סינן הרי אילו". וכגי' כי"ו וכי"ע כ"ה גם בר"ח, רשב"ם, תוספות ומאירי פסחים הנ"ל, ראב"ן ורוקח הנ"ל. וכן בתו"כ שמיני (סוף פרק ד ה"י, נ' ע"א): להביא את (כגירסת כתה"י) היבחושין שסיננן. ובבבלי חולין (ס"ז סע"א): לרבות יבחושין שסיננן. ובה"ג (ה' דגים ד"ו, קל"א סע"ג, ד"ב עמ' 547): יבחושין פרוחי, כלומר זבובים. 71 עיין בבלי שבת נ"ז ב'; נדה י"ז א'. ועיין מ"ש בפרוסידינגס (עיין להלן הע' 72), עמ' 396, הע' 14. ועיין להלן ידים פ"ב ה"ג ומש"ש. ובר"מ פ"ב מה' מאכלות אסורות ה"כ: המסנן את היין או את החומץ או את השכר ואכל את היבחושים או את היתושין והתולעת שסינן לוקה וכו', אבל אם לא סננן שותה ואינו נמנע. וניסח ע"פ התוספתא כאן וצירף לו את הבבלי בחולין (ס"ז א'), ופסק כת"ק כאן, ודלא כר' יהודה להלן בסמוך שאסור לסנן.

42. ר' יהודה או' המפנין את היין וכו'. צ"ל: המסנין. וכן בכי"ע: המסנן וכו'. ובד בטעות: מסננין, וצ"ל: המסנין, המסנן וכו'. וכבר פירשתי 72 פרוסידינגס של האקדימיה האמריקנית למדעי היהדות ח"כ, 1951, עמ' 396 ואילך. בבא זו ע"פ המנהג של המינים הקדמונים לחשוש לכל מיני יבחושין שבמשקין, ולא היו שותים משקין אלא אם סיננו אותן. ולפיכך אמר ר' יהודה שהמסנן יין וחומץ הרי הוא הולך בדרך אחרת.

42-43. והמברך על החמה וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד: המברך וכו'. והנכון כלפנינו, ור' יהודה צרף כאן את שני המנהגים מפני שרמז לאותה כת שנהגו לסנן את המשקין ולברך על החמה. עיין מ"ש לעיל ברכות עמ' 111. 73 ועיין במאמרי הנ"ל, עמ' 398 ואילך.