תוספתא כפשוטה על תרומות ו:ד

15. בית שמיי אוסרין. וכ"ה במשנתנו (פ"ה מ"ד), והם סוברים שאין תרומה טהורה מעלה את הטמאה וכל התערובת אסורה. ועיין בתו"כ אמור פ"ד, צ"ו ע"ד, ובראב"ד ובמיוחס להר"ש שם, פ"ט ע"ב ואילך.

17-18. שהיא עולה מתוך החולין להאכל לזרים. וכ"ה בכל הנוסחאות, ועיין בח"ד שנדחק מאד בפירושה (עיין לעיל הע' 12), ואף לפי פירושו אנו זקוקים להגהה. ולפיכך מסתברת השערת ר' יונה בר"ג שצ"ל כאן: לכהנים (במקום "לזרים").

18-19. ליאכל לכהנים. המפרשים פירשו שב"ש סוברים בטמאה שנפלה למאה חולין טהורים, תירום ותישרף, תדע לך שהוא כן, שהרי ר' אליעזר השמותי סובר כן (פ"ה מ"ב), ויפה פירשו. ואעפ"י שהחכמים קבעו את הכלל (להלן סנהדרין פ"ז ה"ו): ואין מושיבין את האדם אלא כמידותיו, וכן בירושלמי (שקלים פ"א, מ"ו רע"ב): וקשיא משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו, 15 ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158. הרי כאן ב"ה הם שהתחילו בתשובה, והשיבו להם ב"ש שאין כאן ראיה לפי שיטת ב"ש.

19-20. שאין עולה מתוך החולין ליאכל לזרים וכו'. כלומר, אעפ"י שאינה נאכלת לזרים בין לשיטתכם (שהיא נשרפת, כשיטת ר"א הנ"ל) ובין לשיטתנו שהיא נאכלת לכהנים, מ"מ אף אתם מודים שהיא עולה והשיריים מותרים.

21. בחולין שהתירן היתר מרובה וכו'. זו היא תשובת ב"ש במשנתנו (פ"ה מ"ד): לא. אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה וכו'.

22. וכי במה החמירה תורה וכו'. בכי"ע בטעות: וכי במה החמירה תרומה וכו'. ובד: וכו' במה וכו'. והנכון כלפנינו. והנה במשנתנו לא נזכרה תשובת ב"ה לטענה האחרונה של ב"ש, ותמהו בירושלמי (פ"ה סה"ד, סוכה פ"ב ה"ח): ב"ש מסלקין לון, 16 כלומר, סילקו וניצחו את ב"ה, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 48. ואינון מודיי לון (כלומר, וב"ה מודים להם, בתמיה). א"ר אבין יש כאן תשובה אחרת, כהדא דתני ר' הושעיה ומה טהורה שהיא בעון מיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל הכהנים (עיין להלן הערה 18) לא כל שכן. וזהו קיצור של התוספתא כאן. אבל הירושלמי הכיר גם את הברייתא שלנו בצורתה המלאה כבתוספתא כאן, עיין להלן.

24. וטהור שאכל את הטמא וכו'. ברייתא זו הובאה בירושלמי בכורים פ"ב ה"א, ס"ד ע"ד. ובמגילת סתרים לר"ן גאון (לקוטים ממגס"ת הוצ' פוזננסקי סי' י"ב) ובערוך ערך טען א' בשם התוספתא והירושלמי. ועיין בפי' הרש"ס לירושלמי, מ"ה ע"ב. וכן להלן (זבחים פי"ב הי"ז): ואילו הן שבמיתה האוכל טבל וזר שאכל תרומה וכהן טמא שאכל תרומה טהורה. 17 וכ"ה בכי"ו אף בתוספ' כריתות פ"א ה"ה. ובד שם בטעות: וזר שאכל תרומה טהורה , וכהן טמא שאכל תרומה. וברור שהמלה "טהורה" היא שלא במקומה, וצ"ל כמו שהוא בכי"י ובזבחים. וגי' צוק' בדויה מן הלב, והורכבה מגי' ד וכי"ו. וכן בבבלי סנהדרין פ"ג א': וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה, ומכאן שבזר שאכל את התרומה חייב מיתה בין בטהורה בין בטמאה ובין בטמא ובין בטהור. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' תרומות ה"ו.

26. טהור שאכל את הטמא בעשה. ירושלמי בכורים הנ"ל, ומבאר שם: ואחר יאכל מן הקדשים מן הטהורים ולא מן הטמאים, כל לא תעשה שבא מכח עשה עשה הוא. וכן הוא בר"מ פ"ז מה' תרומות ה"ג. 18 ובירושלמי כאן (פ"ה סה"ד) שהעתקנו לעיל: טמאה שהיא בעשה אצל הכהנים (ולירושלמי זה כיוון בזוהר הרקיע להרשב"ץ סי' נ"ד). ועיין בירוש' כאן פ"ב ה"ב, מ"א ע"ג, לפי' גירסת הר"ש והרא"ש פ"ב מ"ב. ונוסח משובש נזדמן להם, עיין מ"ש לעיל דמאי פ"ד הע' 13. ובבבלי יבמות ע"ג סע"ב: בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ובהשגות הרמב"ן על סה"מ להר"מ (מ"ע ששכח הר"מ, מצוה ב') מונה אותה כמ"ע ומביא את הגמ' הנ"ל ומוסיף: וכן בא עוד בפרק שני ממסכת בכורים בירושלמי, ורומז לכתוב שהביאו בירושלמי הנ"ל.

וטמא שאכל את הטהור. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומכאן שברייתא זו סוברת שכהן שאכל תרומה טהורה בטומאת הגוף אינו אלא בל"ת. ולעיל הבאנו בשם התוספתא (זבחים וכריתות) ומבבלי סנהדרין פ"ג א' שכהן טמא שאכל תרומה טהורה הוא במיתה בידי שמים. וכן פסק הר"מ ברפ"ז מה' תרומות. וכנראה שהמקורות חולקים. ועיין ירוש' כאן פ"ב ה"ב, מ"א ע"ג, והוא שיבוש ברור שם, עיין מ"ש לעיל הע' 18.

26-27. וטמא שאכל את הטמא בלא תעשה. פירוש המיוחס להר"ש לתו"כ, צ' ע"א. וכן פסק הר"מ בפ"ז הנ"ל. ובבבלי (סנהדרין פ"ג א', חולין קי"ג ב'): דאמר שמואל אמר ר' אליעזר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנא' ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שמחוללת ועומדת. ועיין רש"י יבמות צ' א' ד"ה תרומה טמאה, ובהגהות מהר"ב רנשבורג ובגליון הש"ס לרע"א שם.

30. אחר שהודו ר' ליעזר או' תרום ותרקב וכו'. וכ"ה ("תרום ותרקב") בכל נוסחאות התוספתא, וכן מעתיק מכאן בר"ש פ"ה מ"ב ובתוספ' לבכורות כ"ב ב' ד"ה תרום. ובמשנתנו (פ"ה מ"ד, בכל הנוסחאות): לאחר שהודו ר' אליעזר אומר תירום ותשרף (וכ"ה הנוסחא לפני הירושלמי, עיין להלן). והנה במשנתנו לא נזכרה התשובה האחרונה של ב"ה לב"ש, ומנוסחתה יוצא כאילו ב"ש נצחו לב"ה. ולא עוד אלא שלא מצאנו בשום מקום שב"ש הודו לב"ה. ולפיכך שאלו שם בירושלמי: מי הודה למי? ואמרו שם שר' אליעזר שמותי הוא, וממילא מוכח שב"ש הודו בפעם זאת לב"ה, שאם לא כן הרי הוא ר' אליעזר לפני ההודאה הוא ר' אליעזר לאחריה. ברם אם נאמר שר' אליעזר הלך בשיטת ב"ה אין הוכחה מן המשנה עצמה, מפני שיש לומר שב"ה הודו לב"ש, ולפני ההודאה סבר ר' אליעזר שתרומה טמאה בטלה בטהורה, ומכיוון שרובה תרומה טהורה אף ר"א סובר שאין להעלות את הסאה ולשרוף אותה. 19 ולחומרא גרידא הוא סובר (פ"ה מ"ב) בתרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין שתירום ותישרף, ואנו אומרים היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה, שהרי ממה נפשך אם היא התרומה הרי היא טמאה, ואם היא חולין מה בכך שתישרף, עיי"ש בירושלמי ה"ב. אבל לאחר שהודו ב"ה לב"ש שתרומה טהורה אינה מעלה את הטמאה, אמר ר"א שדינה כתרומה טמאה שנפלה לחולין טהורין, ותירום ותשרף מפני גדירה, כשאר ספיקות שגזרו חכמים עליהם שריפה, 20 עיין בירושלמי הנ"ל. ולירושלמי זה כיוונו בתוספ' בכורות כ"ב ב' ד"ה ותירום, ברמזם למחלוקת של בני בבל ובני א"י במשנתנו כאן פ"ה מ"ב. וחכמים אמרו שאבדה במיעוטה וכולם ירקבו. ברם מתוך גירסת התוספתא בדברי ר"א ("תירום ותירקב") ברור שב"ש הודו לב"ה, שאם נאמר שב"ה הודו לב"ש שכל התערובת אסורה הרי כל התערובת נגנזת (עיין בבלי סנהדרין קי"ב ב') ונרקבת, ולמה לו להרים סאה באופן מיוחד. ובירושלמי הנ"ל לא הסתפקו בהוכחה שר"א שמותי הוא, ואמרו: מתני' אמרה כן (כלומר, שב"ש הודו לב"ה) אחר שהודו אילו לאילו תעלה , 21 וכ"ה הגירסא אף בכי"ר ובמקבילה בסוכה פ"ב ה"ח, נ"ג רע"ב, ובנוסח הרש"ס כאן. וצריך לפרש "תעלה", בטלה. 22 כסיגנון המשנה בערלה פ"ב מ"א ועוד בכ"מ. ועיין בק"ע ובשי"ק ובגליון הש"ס לירושלמי סוכה הנ"ל. ופשיטא שאין לקבל את פירושו הרחוק והמרוחק של הק"ע. והר"ש שהביא שם קיצר, ואין להביא ראייה כלל מן ההשמטה של הר"ש שהיא נגד כל הנוסחאות בתרומות ובסוכה. ובפירוש הרא"ף שם: ברייתא היא ולא ראיתי בתוספתא. אבל בפירוש הרש"ס שם (נ"ב ע"א): אחר שהודו אלו לאלו תעלה. הכי תניא בתוספתא. 23 אין להסיק כלל מדבריו שכן היה לפניו בתוספתא כאן, שכן דרכו בכ"מ לקרוא לברייתות שהובאו בירושלמי תוספתא, עיין, לדוגמא, בפירושו כאן, צ' ע"ב, כלאים, י"ח ע"ב ועוד. ועיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ובפ"מ שם: "בתוספתא פ"ו אמרה בהדיא כן אחר שהודו וכו' תעלה." וקשה לי להאמין שהיה כן לפניו בתוספתא כת"י שלו, ולא העיר בפירוש שכ"ה בכת"י, ושלפנינו נוסחא אחרת לגמרי. ושמא כיוון הירושלמי לדברי ר"א שבתוספתא כאן, וצ"ל שם: תעלה [ותרקב], ומכאן מוכח שב"ש הודו לב"ה, וכמו שכתבנו לעיל.

30-31. אבדה במיעוטה. כלומר, ויאכל הכל בטהרה (ר"מ פי"ד מה' תרומות הי"ד), דהיינו נקודים או קליות.