תוספתא כפשוטה על תרומות ו:ה

31-32. סאה תרומה... ור' שמעון מתיר. עד כאן היא פיסקה ממשנתנו פ"ה מ"ח.

32-33. במי דברי' אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14. ועיין בראשונים שציינתי להלן.

33-34. נפלה אחרת הרי זו מותרת. לכאורה משמע מלשון זו שר' אלעזר בר' שמעון מפרש את דברי החכמים שאמרו: הרי זו אסורה, וע"ז אמר במה דברים אמורים וכו'. אבל אפשר לפרש שהתוספתא מסמיכה כאן את דברי ר' אלעזר בר' שמעון למשנתנו, והוא שנה משנת אביו בלשון אחרת, ודבריו אמנם עונים על דברי החכמים, אבל הוא אינו מפרש את דבריהם אלא חולק עליהם. וכן פירשוה בירושלמי כאן (פ"ה רה"ח): ר' שמעון אומר ידיעתה מקדשתה, ורבנין אמרין הרמתה מקדשתה. ופירשוהו הראשונים שר' שמעון סובר שכיוון שידע שנפלה הוי ליה כאילו הרימה (עיין בבלי פסחים י"ג ב' ובמקבילות) וכבר בטלה, וחכמים סוברים שהרמתה דווקא מקדשתה, וכל זמן שלא הרים לא בטלה, אעפ"י שידע שנפלה, שידיעתו אינה מעלה ואינה מורידה בתרומה כל זמן שלא הרים, ועיין בבלי שבת קמ"ב א'. וכן פירש את התוספתא בריבמ"ץ פ"ה מ"ח. והלכו בעקבותיו הראבי"ה (ה"ב סי' תי"ט עמ' 36), הר"ש, הרא"ש ואגודה כאן פ"ה מ"ה, הרמב"ן ע"ז ע"ג א' (ד"ה והא דמתרצינן), ומרדכי חולין סי' תש"ו. ולא עוד אלא שהראשונים הנ"ל (חוץ מן הרמב"ן) מעתיקים מן התוספתא: וחכמים אומרים הרמתה מקדשתה. ובאו"ז (ח"ד, ע"ז סי' רע"ח, ל"ז ע"ב) העתיק את דברי הר"ש הנ"ל, והעיר: "משמע שהיה בתוספתא שלפניו בפירוש, וחכמים אומרים הרמתה מקדשתה, דהיינו משמע להדיא דאדר"ש אבוה קאי, ובתוספתא שלפניי [ליתא]" (כנ"ל ברור להגיה). ברם בראבי"ה מזכיר בפירוש שהעתיק מן הריבמ"ץ, והר"ש כן הוא דרכו להעתיק ממנו, ושאר הראשונים הנ"ל כנראה העתיקו מן הר"ש, ונמצא שאין לנו אלא עדות אחת, והוא הריבמ"ץ. ובריבמ"ץ עצמו אפשר לפרש שההוספה הוא פירוש משלו ע"פ הירושלמי הנ"ל (עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד עמ' כ'). אבל אף בלי גירסא זו בתוספתא, הרי מוכח מן הירושלמי כפירוש הראשונים הנ"ל. וכן פירש גם בהשגות פי"ג מה' תרומות ה"ו (עיין מ"ש להלן סוף שו' 37–38) ובאו"ז ח"ד הנ"ל סי' רע"ט, אלא שהוא פסק הלכה כר' שמעון, ונמצא שלמעשה אינו חולק על הר"מ ועל הראשונים שנביא להלן. ולפי דרכנו למדנו שלא נחלקו חכמים על ר"ש אלא בתרומה שצריכה הרמה, אבל בשאר איסורין שאינם צריכים הרמה, כיון שידע בהם כבר נתבטלו אף לדבריהם, עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תש"ל, מיוחסות סי' קפ"ב וברא"ש חולין פ"ז סי' ל"ז ובבאור הגר"א יו"ד סי' צ"ט ס"ק ו' אות ט"ז. ועיין מ"ש להלן שו' 37–38. אבל הר"מ בפיה"מ פ"ה מ"ח (ועיין פי"ג מה' תרומות ה"ו) הביא את התוספתא ופירשה שר' אלעזר בר' שמעון מפרש את דברי החכמים, ולא אסרו חכמים אלא בשלא ידע, אבל אם ידע ד"ה מותרת. וכן פירש הראב"ן, סי' שי"א נ"ח סע"א, והובאו דבריו בקיצור בראבי"ה ח"ב סי' תי"ט עמ' 34, והוסיף: והכי נמי קסבר יב"א (=הריצב"א) והרב רבינו שב"ט (=שמואל בר' נטרונאי) דפלוגתא דרבנן ור' שמעון בשלא ידע, אבל ידע לדברי הכל מותרת. ועיין בס' הוספות ותקונים לס' ראבי"ה עמ' 67 ועמ' 66. וכן מביא בשמם באו"ז (ח"ד ע"ז סי' רע"ז-רע"ח, ל"ז ע"א): דר' אלעזר בר"ש אדרבנן קאי, והכי קאמר בד"א דאמרי רבנן אסורה בזמן שלא ידע בה וכו'. ועיין מרדכי ב"ק פ"ט סי' ק"כ, הגהות מרדכי סוף ע"ז סי' תתנ"ח, אגודה ב"ק פ"ט סי' קכ"א, ע"ט ע"ג. ועיין כפו"פ פכ"א עמ' תנ"ה, ועיין מ"ש להלן פ"ח שו' 27–28.

34. שכבר היה לה להעלות. וכ"ה בד. ובכי"ע: כבר היה לה לעלות. ועיין לעיל גירסאות הראשונים, שהוסיפו כאן: וחכמים אומרים הרמתה מקדשתה. ובאו"ז הנ"ל העיר שבתוספתא שלפניו [ליתא] (עיין מ"ש לעיל בסמוך), והוסיף: "מיהו זה יש בכל התוספתות שכבר היה לה להעלות, דהיינו משמע דה"ק שכבר היה לה להעלות, וכל העומד להרים כמורם דמי. וכן פי' רבינו יצחק דסימפונט זצ"ל". וכן גם ברמב"ן ע"ז ע"ג א' הנ"ל: ור"ש מתיר, מפני שהוא רואה אותה כאלו הגביה, מאחר שידע בה שכבר ראויה להעלות, והכי מפרש בתוספתא טעמיה דר"ש.