תוספתא כפשוטה על תרומות ו:יא

שאר שבללו בשאר אחר וכו'. עיין ערלה פ"ב מי"א, ולהלן פ"ח הי"ג ומש"ש. ועיין בבלי פסחים כ"ו ב'-כ"ז א'.

45. אם אין באיסר בנותן טעם וכו'. וכן בד: אם אין באסור וכו'. אבל בכי"ע: אם אין בשאור וכו', וצ"ל: בשאור [של איסור] וכו'. ובמשנה הנ"ל: וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף, לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ. ובירושלמי שם: עד כדון שנפלו זה אחר זה. נפלו שניהן כאחת מה אמר (כ"ה בד"ק, ולפנינו בטעות: אמרת) בה ר' ליעזר? נשמעינה מן הדא 45 כ"ה בגוף כי"ל, והוגה ע"י אחר: אמר נשמעינה וכו'. וכו'. והשאלה היא בפירוש לר' אליעזר גרידא, אבל לחכמים מכ"ש שאם נפלו בבת אחת מותרין. 46 עיין רש"י ע"ז מ"ט א' ד"ה אלא רבנן דשאור. ופירוש בעל פ"מ בירוש' ע"ז (פ"ה הי"א) שהשאלה היא על שיטת החכמים הוא תמוה מאד. והגירסא המקוטעת בירוש' ע"ז שם גרמה לו כן. ובבבלי ע"ז ס"ח סע"א: ת"ש שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה, בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ, וחימצו אסור. ר' שמעון מתיר. נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור וכו'. אבל בריבמ"ץ ערלה פ"ב מי"א גרס בבבלי: ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחימצו וכו'. 47 ולגירסא זו צריך לפרש את ההמשך שם: נפל של תרומה תחלה (כלומר, וחמצה) ד"ה אסור. נפל של חולין (כלומר, וחמצו) וכו', ור"ש מתיר. ומכאן מוכיח התלמוד שבפגם מעיקרא פליגי. וכנראה שאף התוספתא שלפנינו היא משנת ר' יוסי (עיין להלן) שסובר זה וזה גורם מותר, כמסקנת הבבלי בע"ז מ"ט א' (ועיין גם בירושלמי ערלה פ"א רה"ח, ס"א ע"ג). ועיין להלן פ"ח שו' 29 ואילך ומש"ש.

חיטים בשעורים יבור. שהרי אפשר להכיר את האיסור, ועיין לעיל פ"ה הי"ב, שו' 69. וכן הוא בתוספ' יבמות פ"ב א' ד"ה ר"י ובתוספ' הרא"ש שם ובתוספ' מנחות כ"ב ב' ד"ה ור"י ובתוספ' זבחים ע"ג א' ד"ה ר"י.

45-46. טחנן בנותן טעם. כדין מין בשאינו מינו, עיין להלן. ועיין בתוספ' יבמות פ"ב א' הנ"ל שכתבו: אפילו קמח חטים וקמח שעורים מין במינו הוא לרבא, דאזיל בתר שמא וכו'. 48 ועיין בתוספ' הרא"ש שם. ועיין בתוספ' פסחים מ"ד סע"א (ושם כתבו לשיטת אביי). ועיין מ"ש באו"ש פי"ד מה' תרומות הט"ו ומ"ש להלן שו' 47.

46. בשלן בנותן טעם. ערלה פ"ב מ"ז. ובירושלמי שם (ה"ד, ס"ב ע"א, וכגירסת הר"ש שם סמ"ז) אמרו שלפיכך נקטו גריסין שנתבשלו בעדשים, מפני שאפילו למ"ד נותן טעם לפגם מותר מודה הוא הכא שהוא אסור. ופי' הרש"ס (מ"א ע"ב): דגריסין מתבלין העדשים.

46-47. גריס של פול וגריס של טופח וכו'. וטופח הוא מין ממיני הקטניות, Lathyrus Cicera, עיין לעף פלורה ח"ב עמ' 440 ואילך. ועיין מ"ש להלן.

47. הרי אילו מין אחד. בח"ד הקשה ממשנת כלאים פ"א מ"א שמוכח משם שפול וטופח הם כלאים זה בזה והם שני מינים. ועיין מ"ש בזה לעיל פ"ב שו' 9. 49 ובאו"ש הנ"ל משמע שהוא פירש ששניהם נקראים "גריס", ור' יוסי סובר כשיטת אביי שאזלינן בתר שמא, והוי ליה כחמירא דחיטי וחמירא דשערי (עיין בבלי ע"ז ס"ו א') שהם מין במינו. ועיין גם בצפנת פענח פט"ז מה' מאכלות אסורות הי"ד. והר"י אברמסקי בחדושיו כאן העיר על הר"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות סה"ל שפסק שאם נתערב מין בשאינו מינו ואין יכול לעמוד על טעמו (מפני שאין קפילא שיטעום) חוזר לדין של מין במינו, ושיעורו בתרומה במאה. ובאו"ש במקומו שם העיר גם על פיה"מ להר"מ ע"ז פ"ה מ"ח, והביא ראיה לדברי הר"מ מבבלי ע"ז ס"ט א', עיי"ש. ולפ"ז אמר ר' יוסי כאן שפול וטופח הם קרובים בטעמם, וכשנתערבו אין להבחין בין האיסור וההיתר, וממילא דינם כמין במינו.

47-48. שתי קופות אחת של חולין וכו'. משנתנו פ"ז מ"ה, וסתם משנתנו איפוא היא כר' יוסי. ועיין ר"ש שם ובבלי יבמות פ"ב א' ובתוספ' שם ד"ה שתי. ועיין בערוך לנר שם לתוספ' הנ"ל, ונעלמה ממנו הברייתא כאן. ועיין מ"ש להלן הי"ב שו' 52 ד"ה הריני או'.

49. שתיהן מותרות. במשנתנו הנ"ל: הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה. ולשון המשנה עיקר, שהרי הקופה של תרומה לא נכנסה כאן לגדר ספק כלל, וכל ההיתר הוא בנוי על "אני אומר" גרידא, עיין מ"ש להלן. ועיין ידים פ"ב מ"ד, וסיגנון הברייתות להלן.