תוספתא כפשוטה על תרומות ו:י

40-41. סאה תרומה שנפלה למאה ואחר כך וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה הגביהה ואחר כך וכו'. והגירסא "לפחות ממאה" היא בוודאי ט"ס, שהרי בפחות ממאה אינה מועילה הגבהה. ואין ספק שהנכון הוא כלפנינו, ופירושה שנפלה למאה והגביהה (כגי' כי"ע), ואח"כ נפלו לתוכה חולין כל שהן הרי היא מותרת. וכן פירש בח"ד, אלא שהמפרשים האחרונים דחו את דבריו. ברם כדבריו מפורש בירושלמי אלא שנפלו כמה שיבושים בהוצאות שלנו. וכ"ה שם (פ"ה רה"ה, מ"ג ע"ד): אמר ר' יוחנן סאה תרומה שנפלה למאה (כלומר, והגביהה), חולין כל שהן מבטלין אותה. 36 כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס, ועיין בירוש' פ"ט ה"ו, מ"ו ע"ד. ולפנינו בטעות: אותן. מתני' פליגא על ר' יוחנן אינה מדמעת אלא לפי חשבון (כלומר, ומכאן שהיא מדמעת אם נפלה לחולין כל שהוא). ר' יוסי בשם ר' יוחנן לא תני ר' יוחנן 37 כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס. ולפנינו בטעות: לא תני בשם ר' יוחנן. אלא אינה מדמעת כל עיקר. 38 כלומר, "אינה מדמעת אלא לפי חשבון" פירושו שלפי חשבון אין בה בסאה שעלתה אלא אחת ממאה תרומה, וממילא אינה מדמעת כל עיקר בחולין כל שהן. וכן פירש הרא"ש את משנתנו (פ"ה מ"ה). ואין ספק שאמר כן ע"פ הירושלמי והתוספתא כאן. יהודה ברבי 39 כ"ה בכי"ר, והכוונה ליהודה בנו של חזקיה. ולפנינו בטעות: ברם. אמר והוא שרבת תרומה על החולין, והוא שרבו חולין על חשבון תרומה, כדי שתיטבל ברוב. 40 עיין בנוסח הרש"ס. אבל גירסת הדפוסים מקויימת אף ע"י כי"ר, ואין להגיה. כלומר, יהודה ברבי חולק על ר' יוחנן, והוא מבאר אינה מדמעת אלא לפי חשבון, פירושו שאם חלק התרומה שבסאה גדול מן החולין שנפלו לתוכה מדמעת, ואם רבו חולין על חשבון תרומה שבה (כלומר, אם נפלו לתוכה חולין יותר מאחת ממאה שבסאה) אינה מדמעת, מפני שבטילה ברוב. ונמצא שהגירסא שלנו בתוספתא היא ממש כדברי ר' יוחנן בירושלמי, וכפירוש הרא"ש במשנתנו פ"ה מ"ה. 41 ועיין בפיה"מ להר"מ ובריבמ"ץ פ"ה מ"ה. ואפשר שגרסו בחלק השני של דברי יהודה ברבי: והוא שרבו חולין על תרומה (ולא גרסו את המלה "חשבון"), כלומר שהחולין הם קצת יותר מסאה, כדי שתיבטל הסאה שהעלה ברוב, וחלק התרומה שבה במאה חולין ממקום אחר. אבל הראשונים הנ"ל לא הצריכו אלא סאה חולין, ולא סאה וכל שהוא. ואפשר שפירשו כן ע"פ דברי ר' אלעזר בירושלמי שם. עיין בשנות אליהו לפ"ה מ"ה ובפי' הרידב"ז בירושלמי במקומו. ומדברי שניהם למדנו שהסאה שהגביה כשהיא לעצמה אסורה לזרים. עיין מ"ש לעיל בה"ח, שו' 37–38.

41. סאה תרומה שנפלה למאה וכו'. כלומר, שנפלה למאה והגביהה כמו ברישא. ומדנקט כאן סאה תרומה סתם, ולא סאה של חטים נקיים (כמו "יין צולל" שבשו' 42), ש"מ שהתרומה היתה יחד עם הזונין. ואעפ"י שהזונין אינם מאכל אדם 42 זונין הם זרעונים שחורים הגדלים בין החטים, Lolium Temulentum, ומאכילים אותם ליונים, עיין בירושלמי ריש כלאים, ובמקורות שציין ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 725 ואילך. ואינם חייבים בתרומה, מ"מ כשמפריש את החטים יחד עם הזונין שבהם חל שם תרומה עליהם (עיין במשנתנו פ"י מ"ו), ואפילו אם יבדילם אח"כ מן החטים, כבר לא נפקע מהם שם תרומה לעניין נתינה לכהן (עיין מ"ש להלן פ"ח שו' 19), ועיין מ"ש להלן. ומפרשי התוספתא נדחקו מאד בפי' התוספתא כאן ובפי' הירושלמי, ובסיפא להלן שו' 44. ועיין מ"ש בסמוך.

42. אין מוציאין זונין שבה. וכ"ה ("שבה") אף בד, בכי"ע ובירושלמי (פ"ה ה"ט, מ"ג ע"ד) בהוצאות שלנו ובכי"ר. 42א ברש"ס שם: שבהן, וכן הגיהו המפרשים אף כאן. וקשה להגיה את כל נוסחאות התוספתא והירושלמי. ולפיכך נ"ל שהכוונה היא לסאה שהרים, והשאלה היא אם מותר לו לישראל להוציא לעצמו את הזונין מן הסאה שהרים, שהרי התרומה כבר בטלה, ואינו מרים אלא משום גזל השבט, וזונין של תרומה אינם צריכים הרמה (עיין לעיל פ"ה שו' 42 ומש"ש), ומלמדת התוספתא שדין הרמה לעניין זה היא כתחילת הפרשה (עיין ירוש' ערלה פ"ב ה"א, ס"א ע"ד), ומכיוון שהזקיקוהו להרמה, הרי כשם שחל שם תרומה על החטים כך חל על הזונין. והברייתא כאן נסמכה למשנתנו פ"ה מ"ט, עיין מ"ש להלן.

פחות מכן מוציאי' וכו'. כלומר, אם נפלה סאה חטים עם זוניה לפחות ממאה והכל נדמע, והוא צריך למכור את כל התערובת לכהנים חוץ מדמי אותה סאה, הרי מותר לו לישראל להוציא את הזונין לעצמו. והכוונה שהכהן משלם לו בעד הזונין שבתרומה, שהרי מדין תורה בטלה התרומה ברוב, ואין כאן יותר תרומה. ומכיוון שאין כאן הרמה, הרי ממילא אין מקום שתחול שוב קדושת תרומה עליהם.

42-43. לוג יין צולל שנפל לתוך מאה וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: לוג יין צלול שנפל וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ט, מ"ג ע"ד, בר"מ פי"ג מה' תרומות ה"ח ובתוספ' זבחים ע"ג א' ד"ה ר"י ומנחות כ"ב ב' ד"ה ור"י.

43. אין מוציאין שמרים שבהן. וכ"ה בר"מ ובירושלמי הנ"ל. 43 באהצו"י שם, עמ' 45, מביא גירסא אחרת בירושלמי בשם האו"ז ח"א סי' תשע"ט וח"ד סי' קע"ח ושו"ת מהר"ם ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' קס"ה. ויש שם ט"ס בכל המקומות הנ"ל כפי שיוצא ברור מהמשך הדברים שם, שהרי יין התרומה שנפל הוא צלול, והיין של חולין הוא עכור, וכיצד אפשר לומר "אתה מוציא שמרים שבו. פי' שאינו מצטרף לאיסור וכו' ", והרי השמרים הם חולין! ובתוספ' מנחות שם: יעלה. והתוספות לא העתיקו את לשון התוספתא, אלא הוכיחו מכאן שאף לח בלח עולה במאה (נגד שיטת ר"ת שם). ובפירושה נראה שאין הוא חייב להוציא את השמרים מן החולין ולהרים אח"כ את הלוג, כדי שירים לוג יין צלול כמות שנפל, אלא מעלה את הלוג מן החולין כמות שהן, ואעפ"י ששמרים מעורבין בו. 44 עיין להלן פ"י הי"ב, שו' 42. והטעם הוא מפני שהשמרים מסייעים לבטול הלוג, ואם יוציא את השמרים מן החולין לפני כן נמצא כאילו מברר את החולין שאין בהם ספק (שהרי בתרומה לא היו שמרים), ומגלה למפרע שלא היו כאן מאה חולין לבטל את התרומה. וכן משמע מלשון הר"מ הנ"ל: אין מוציאין שמרים שבהם, אלא מעלין את הלוג. כלומר, מעלין את הלוג מן החולין כמו שהוא. ומפני בבא זו הובאה הברייתא לכאן, והיא נסמכת למשנתנו ספ"ה. ובד ובכי"ע נוסף כאן: פחות מיכן מוציאין שמרים שבהם. וזו היא אשגרה מלעיל שו' 42, ואינה גם בירושלמי ובר"מ הנ"ל. ובפ"מ שם העתיק מנוסח הדפוסים.

לוג יין עכור וכו'. ירושלמי ור"מ הנ"ל, ופירושו לוג יין עכור של תרומה שנפל, והעלהו, כמו ברישא.

44. אין מוציאין שמרים שבו. וכ"ה בד בכי"ע ובר"מ הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: את מוציא שמרים שבו. ובפי' הרש"ס שם (נ"ד סע"ב): ה"ג לוג יין עכור שנפל למאה לוג יין צלול [אין] אתה מוציא שמרים שבו, והכי איתא בתוספתא וכו'. ולפי דברינו פירושו כמו ברישא, שנותן את הלוג עם השמרים לכהן. ומפרשי הר"מ פירשו אחרת בדבריו, עיי"ש. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב לשונות הר"מ סי' רצ"ו.