תוספתא כפשוטה על תרומות ה:ז

26-27. אילו ניטלין אחד מששים וכו'. בברייתא הבאה נמנו הפירות שתרומתן אחד מששים, אעפ"י ששיעור זה נוהג בהם מטעמים שונים. וכל הברייתא גם בר"מ פ"ג מה' תרומה ה"ג (ועיין בהשגות שם) ובס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל ובכפו"פ ריש פי"ה עמ' תל"ג.

27. גידולי תרומה. בין גזירות י"ח דבר גזרו 17 ירוש' שבת פ"א ה"ד, ג' ע"ג; בבלי שם י"ז ב'. על תרומה שנזרעה שתהא כולה תרומה. והוא נותן לכהן כמדת התרומה שזרע, ומוכר את תוספת הגידולין לכהן (מפני שהיא אסורה לזרים). ומכיוון שאף התוספת חייבת בתרומה (משנתנו פ"ט מ"ג), מפריש ממנה אחת מששים, שהרי בין כך ובין כך מוכר את הכל לכהן בזול. ועיין ר"מ פי"א מה' תרומות הכ"א ובנו"כ שם.

ועירובי תרומה. כלומר, תרומה שנתערבה בטבל, ודין כל המדומע להמכר לכהנים בדמי תרומה חוץ מן התרומה שנתערבה בו והתרומה שתורם מן הטבל, ששתיהן ניתנות לכהנים בלי תשלום. ולפיכך אף מה שתורם מן הטבל המדומע (עיין להלן פ"ו ה"א וה"ב) הוא תורם אחת מששים, משום שמוכר את הכל לכהן בזול. 18 הראב"ד (פ"ג מה' תרומות ה"ג) פירש שמסתימת לשון התוספתא משמע שאפילו אם נתערבה במאה שלא נאסר הטבל, אלא שמעלה את התרומה, מפריש מן השאר אחת מששים. והוא חידוש גדול, שהרי אין כאן מדומע כלל, והעלאת התרומה אינה אלא משום גזל השבט (לשיטת רוב הראשונים, עיין מ"ש להלן הע' 50. ואם ירש תרומה מאבי אמו כהן ונפלה למאה סאה אינו צריך להרים כלל, עיין בס' משנה ראשונה ערלה רפ"ב), ולמה תציל סאה אחת של תרומה שנפלה לרבוא של טבל את כל הכרי שיפריש ממנו אחת מששים. ושמא דייק כן רבינו מלשון התוספתא שלא שנתה: והמדומע וגידולי תרומה, כמו ששנתה בטהרות פ"א ה"ז. וצ"ע. וחידוש מעין זה לעניין אחר הוא גם במאירי פסחים ל"ז א', עיין מ"ש להלן פ"ז הע' 27.

ותרומה שנטמאת בשגגה ובאונס. וכ"ה בר"מ פ"ג מה' תרומות ה"ג הנ"ל. ובס' יחוסי תו"א הנ"ל חסרה בבא זו. ובמשנתנו (חלה פ"ב מ"ז): נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמנה. ובס' משנה ראשונה שם: "ונראה דה"ה גבי תרומה אם נטמא הטבל וכו' אין תורם אלא בעין רעה אחד מששים, הואיל ולשרפה עומד, וצ"ע דלא תני לה התם גבי תרומה וכו'". ויפה כיוון, כמפורש כאן. ובכפו"פ הנ"ל (ד"ו צ"ח ע"א): "אמרו ז"ל (משנתנו פ"ד מ"ג) בינונית אחת מחמשים, ומסתברא שזהו בתרומה טהורה או בטמאה באונס, דאילו טמאה בשוגג אחד מששים וכו', ומיהו הר"מ (הנ"ל) מנה באונס עם אותן של ששים. והתוספת פ"ה לא זכרו, דאמרי' אלו נוטלין וכו' ותרומה שנטמאת בשוגג". וברור שהמלה "באונס" נשמטה בתוספתא שהיתה לפני רבינו בטעות. אבל עיקר דבריו תמוה מאד, וכיצד יעלה על הדעת להקל בשוגג יותר מבאונס. ועיין מ"ש הרי"פ פערלא בבאורו לכפו"פ פ"א, י"א ע"א ואילך. ובפיוטי יניי (הוצ' זולאי עמ' שפ"ח): "זה עם בחרת מאומות שבעים (כנראה, שצ"ל ממלכות ששים, כהגהת זולאי) ופאה ובכורים וראשית הגז ותרומה טהורה אחד מששים". וכנראה שהיה לפניו מקור שהתורם בעין יפה תורם אחת מששים, כמו ששערנו בשיטת ר' ישמעאל בר' יוסי להלן שו' 35 (שהרי קשה להניח שרמז שכביכול תרם בעין רעה), והתורם בבינונית תורם אחת משבעים (עיי"ש עמ' שפ"ז, ומ"ש לעיל פ"ג הע' 13) והתורם בעין רעה אחד משמונים, וכן בתרומה טמאה, ולפיכך הדגיש: תרומה טהורה אחד מששים.

28. ותרומת הקדש. כלומר, גזבר שתורם טבל שבא לידו אחרי שנגמרה מלאכתו ביד הדיוט 19 וכן מפורש בירושלמי פ"א ה"א, מ' סע"ב: מנו תורם לא גזבר וכו' אחד המקדיש טבלו. ובפי' הרש"ס לירוש' כאן (פ"ו, ס' ע"ב) הוכיח שטבל נוהג בהקדש מן הירושלמי הנ"ל, ממשנת דמאי פ"א מ"ג (וכ"ה בתוספתא שם פ"א הכ"ח, עיין מש"ש) וממנחות ונסכים שאין באים מן הטבל (עיין בבלי פסחים מ"ה א', ולהלן תוספ' שקלים פ"א הי"א ובמקבילות). והסיק שאם מרחו ההדיוט והקדיש את הטבל, כבר נתחייב ותו לא פקע איסוריה. ועיין להלן מנחות פ"י הכ"ח, וכנראה שר"ש בן אלעזר חולק. ועיין במשנת פאה ספ"א ובס' משנה ראשונה שם. ועיין בבלי ב"ב פ"א ב', אבל הסוגיא קשה, עיין בהגהות הרש"ש שם. ועיין מ"ש להלן מעשרות פ"א ה"ז. ואינו תורם אלא אחת מששים, והתרומה נפדית וניתנת לכהן.

ותרומת חוצה לארץ. שאינה אלא מדרבנן. ועיין בבלי חולין קל"ז ב' ובמל"מ פ"ג מה' תרומות ה"ג. ולא עוד אלא שבתרומת חו"ל נוטל דמים מן השבט לשיטת הירושלמי (דמאי פ"ג ה"ז, כ"ג רע"ד), עיין מ"ש לעיל עמ' 257 שו' 66.

הקצח. הוא כמון שחור, ונזכר גם במקרא20. 20 ועיין מ"ש לעף פלורה ח"ג, עמ' 120 ואילך. ולב"ש (עדיות פ"ה סמ"ג; עוקצין פ"ג סמ"ו) הקצח פטור לגמרי ממעשרות. והמינים העידו בספריהם שהפרושים מעשרים את הקצח. ומכאן שכן נהגו למעשה.

והכליסין והחרובין. כבר מנו אותם לעיל שו' 25 בין התרומה שאין הכהנים מקפידין עליה, ועיין במל"מ הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

וגמזיות. הגאונים פירשו גמזיות (משנת פסחים ספ"ד): ענפים. 21 עיין אוה"ג פסחים, עמ' 78. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 171. ובבבלי פסחים (נ"ו ב', ועיי"ש גם נ"ו א') שנינו: ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה. אמרו, אבותינו לא הקדישו אלא קורות וכו'. אבל מן התוספתא כאן מוכח שהגמזיות הן פרי. ברם ברור שפירוש הגאונים נכון, והדבר מתבאר מתוך תכונת האילנות הללו. וכן כותבים הקדמונים 22 תיאופרסטוס, תולדות הצמחים, ס"ד פ"ב סי' א' ואילך; פליניאוס, תולדות הטבע, סי"ג פי"ד וט"ו, סי' נ"ו-נ"ח. על האילנות מסוג השקמה שיש מהם מוציאים פרי לא מן הענפים אלא מן הגזע עצמו, 23 עיין מ"ש פליניאוס הנ"ל סי' נ"ו. ויש מהם מוציאים פרי משניהם. 24 עיי"ש סי' נ"ח. ובסמוך לזה כתבו: 25 תיאופרסטוס הנ"ל סי' ד', פליניאוס הנ"ל סי' נ"ט. ובדומה להם אף החרוב, ואף הוא מוציא פרי מגזעו. ומטעם זה מובן שחז"ל קראו לפרי הגדל על הגזע עצמו של השקמה והחרוב: גמזיות. 26 בכפו"פ רפל"ז, עמ' תקכ"ז (ד"ו, עמ' ש'): בנות שקמה, והם תאנים מדבריות ונקראים אל גמיז, ובלשון אחרת תאני פרעה. וכן קורא להם פליניאוס הנ"ל (סי' נ"ו): תאני מצרים. ועיין מ"ש להלן שביעית פ"ג שו' 30. וכן בתוספתא ערכין פ"ה סה"א: "הקנים והזמורות ופירות שקמה בתוכה הרי הן כפירות". ומכאן שפירות שקמה, גמזיות, הן כקנים וכזמורות. 27 והח' ר"ע לעף, פלורה ח"א, עמ' 277, לא עמד על טיבן הנכון של הגמזיות. והאילנות הללו (חרוב ושקמה) נחשבו בא"י לאילן סרק, 28 עיין במשנת ב"ב פ"ב מ"ז ומי"ג. ופירושו שלאו דווקא חרוב ושקמה שענפיהם מרובים, אלא כל אילן סרק דינו כחרוב וכשקמה. ועיין בירוש' ערלה פ"א ה"א, ס' ע"ג, ומשנת כלאים פ"ו מ"ד ועוד. ולפיכך מתעשרים פירותיהם אחת מששים. ואנו מדברים כאן בשקמות משתמרות, 29 עיין דמאי רפ"א ומ"ש לעיל בריש דמאי. או במוסטפות, 30 עיין מ"ש לעף הנ"ל (בהע' 27), עמ' 280. וכדברי בר בהלול מפורש אצל תיאופרסטוס (סי' ג') ופליניאוס הנ"ל (בהע' 22) סי' נ"ו. והמסוטפות הן scalpta, כלומר, גמזיות "חרוטות בצפורן של ברזל כדי שיתבשלו". ולעף שם מעיר שמקורו של בר בהלול אינו ידוע לו. כר' יהודה (דמאי פ"א מ"א).

29. ותרמוסין. בתשה"ג גיאוניקה (ח"ב עמ' 323): תרומסין תרומה (שבת ל"ד א'). תרומסין בארץ יש' ניזרעין ומרים הן הרב'. 31 ועיין ספרי ראה פי' ק"ה, עמ' 165; ירוש' שביעית פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב, ורש"י ביצה, כ"ה ב'. ועיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ', הערה ל'. והתורמוס (lupinus) היה מצוי מאד בא"י, 32 עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 453 ואילך. ולפיכך לא הקפידו עליו הכהנים.

ושעורין אידומיות. בכי"ע: ושעורים וסורי אדומיות. וכנראה שצ"ל שם: וסורין (=וסעורין, ושעורין) אדומיות, והמלה "ושעורים" הוא פירוש שנכנס מן הגליון. 33 ברם וודאי גמור אין כאן, ושמא צ"ל בכי"ע: ושעורים וסורי[ם] אדומיות (והמלה "אדומיות" עונה על שתיהן). ואין סורה אלא שורה שבישעיה כ"ח, כ"ה: ושם חטה שורה ושערה וכו'. וכבר העירו החכמים על הכתובת מן המאה השמינית לפני הספירה הרגילה (קוק, North-Semitic Inscriptions, אוקספורר 1903, עמ' 172, שו' 6. ועיי"ש, עמ' 176): ושורה וחטה ושערה וכו'. ובירושלמי חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ב: שורה זו שיבולת שועל וכו', שעורה אלו השעורים. אבל בריבמ"ץ כת"י (לפי "תרומת חלה" הוצ' הר"ש אליעזרי, עמ' א'): חטה סורה וכו' סורה אילו שיבולת שועל. ועיין בתרגום השבעים לישעיה שם ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש ר"ע לעף פלורה ח"א, עמ' 740. ובבבלי כתובות ס"ד סע"ב: מפני ששעורין אדומיות רעות הן. ובירושלמי ערלה (פ"ב, ס"ב רע"א) נמנו שעורים שבאדום בין התרומה שאין הכהנים מקפידים עליה.

ותרומת עציץ. הכוונה לעציץ שאינו נקוב שתרומתו מדרבנן. ובר"מ פ"ג מה' תרומות ה"ג: ופירות עציץ שאינו נקוב. וכן בכפו"פ רפי"ח עמ' תל"ג: תרומת עציץ שאינו נקוב. וכנראה שהעתיק ע"פ הר"מ הנ"ל.

ותרומת אפטרופים. כלומר, אפטרופוס שתורם פירות היתומים, 34 ר"מ וכפו"פ הנ"ל בפנים. תורם אחת מששים, כדין גזבר שתורם תרומת הקדש (לעיל שו' 28), שהרי נכסי יתומים כנכסי הקדש. 35 בבלי גיטין נ"ב א'. ועיין ירוש' שקלים פ"ד ה"ד, מ"ח ע"א; בבלי ערכין כ"ב א' ועוד.