תוספתא כפשוטה על תרומות ה:טו

80. הטבל שנתערב בחולין וכו'. משנת חלה ספ"ג. והרישא הובאה לעיל דמאי, עיין מש"ש עמ' 255. ואעפ"י שבתוספתא דמאי אפשר להעמידה בדמאי, אבל כאן מסתבר שבוודאי אנן קיימין, ועיין מ"ש להלן. ובסמ"ג עשין קל"ג, קצ"ה סע"ד: תניא בתוספתא הטבל שנתערב וכו'. ובסמ"ג כ"י על קלף חסרה פיסקא זו והושלמה על הגליון (בכ"י הסופר?).

81-82. ואם לאו ר' ליעזר ור' לעזר בן ערך או' וכו'. בד ובכי"ע: ואם לאו ר' אלעזר בן ערך או' וכו'. ועיין בירושלמי פ"ג רה"ה, ומוכח שגם ב"ש אינם מצריכים בקריאת שם שיריה ניכרים, ולפ"ז אפשר שאף ר' אליעזר השמותי סובר כמותם. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. ובתוספתא דמאי הנ"ל לא נזכרה דעת ר"א בן ערך בזה, וכבר העירונו שם שהברייתא ההיא חולקת עליו, והסתייענו מן הירושלמי, עיי"ש.

82. קורא שם לתרומת מעשר שבו וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. ובסמ"ג הנ"ל (בד' שונצינו): ואם לאו קורא שם לתרומ' ומעשרות ותרומת מעשר ומעשר שבו ויעלה וכו'. ובגליון כת"י הנ"ל: קורא שם לתרומה ותרומת מעשר ומעשר שבו ויעלה וכו'. וכנראה שהמלה "ומעשר" מיותרת, שהרי אין קוראים שם מעשר אחרי תרומת מעשר. וכנראה שאף בתוספתא כאן צ"ל: קורא שם [לתרומה] ותרומת מעשר שבו. ומרהיטות לשון התוספתא משמע שאינו צריך לקרוא שם למעשר, אלא קורא שם לתרו"מ, 85 עיין בס' החינוך סי' רפ"ד ובמנחות חנוך שם אות ב'. ועיין מ"ש הר"י טייב בווי העמודים לס' יראים סי' ק"ע, אות ד'. ודלא כראב"י בפ"ג מ"ה, לפי פירוש הר"ש שם. ברם לפי גירסת הסמ"ג הנ"ל בדפוסים, קורא שם לתרומה ומעשר ותרו"מ, אבל כבר העירותי בכ"מ שרבינו בעל הסמ"ג לא נהג להעתיק את לשון המקורות ממש אלא ע"פ פירושיו. והר"מ השמיט הלכה זו, שהרי פסק כחכמים שצריך שיהא שיריה ניכרים. 86 ועיין בה' בכורות פ"ג סי' ל' (מ"ה ע"ב) למהרי"ט אלגזי שהסביר שאין מכאן סתירה לשיטת המרדכי סוף חולין סי' תשל"ז, עיי"ש.

82-83. ועולה באחד ומאה. עיין מ"ש הגרמ"ש באו"ש פי"ב מה' פסולי המוקדשין הט"ו.

83. וכן מעשר. מעשר טבל וכו'. בד ובכי"ע: וכן מעשר טבל וכו', ועיין לעיל דמאי פ"ה שו' 54. ואם אין לפנינו ט"ס בכי"ו, צריך לפרש: וכן מעשר דינו כן, ואח"כ באה הדוגמא: מעשר טבל שנתערב וכו'.

הרי זה אוסר כל שהוא. ברשב"א ע"ז ע"ג ב' (כת"י) מתקשה בדברי התלמוד שם שטבל אוסר במשהו מפני שכהיתירו כך איסורו, וכשם שחיטה אחת פוטרת כל הכרי אף חיטה אחת אוסרת כל הכרי, והוא שואל: תיפוק לי משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכו', ותניא בתוספתא דתרומה 87 כ"ה דרך הראשונים (ובתוכם אף הרשב"א) לקרוא למסכת תרומות: מסכת תרומה, עיין להלן הע' 100 ולהלן פ"ח הע' 25. ועיין תוה"ב להרשב"א ב"ד ש"ב, קי"ג ע"ב (בפי' השניה); שם ש"א, ק"ד ע"א; מאירי חולין ר"ב סע"א. ועיין בס' הוספות ותיקונים לראבי"ה, עמ' 67. מעשר טבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר בכל שהוא וכו'. ודייק רבינו ושאל מכאן ולא מן הרישא (שו' 80), מפני שכאן הרי אינו שייך הטעם של כהיתירו כך איסורו, שהרי היתירו כאן עישורו, ולא משהוא, ועיין היטב בס' יריאים השלם סי' תל"ח, רנ"ג ע"א, ובהערה י"ג שם. ועיין בשו"ת הרלב"ח סי' פ"ו, ק"ט ע"ד, ומ"ש להלן הע' 89. והבבא שלנו הובאה בירושלמי דמאי פ"ז ה"ח, כ"ו ע"ג, וחלה פ"ג ה"א, נ"ט ע"א. וכנראה שלפני הירושלמי לא היתה כאן הרישא (שו' 80 ואילך), דאי לא כן שבק רישא ואמר סופה, אתמה. ועיין ריבמ"ץ פ"ג סמ"ה. אבל ברור מתוך הירושלמי בחלה שאף בתרומה יכול לעשות כן. ונחלקו שם אם הלכה כר' אלעזר בן ערך.

84. ואם לאו ר' אלעזר בן ערך אומ' וכו'. כ"ה בד ובכי"ע ובירושלמי דמאי וחלה הנ"ל. ובכי"ו בט"ס (ובאשגרת עין מלהלן בסמוך): ר' שמעון בן ערך אומ' וכו', ותנא בשם זה אינו קיים במקורות שלפנינו.

85-86. ואם היה טבל מעשר ראשון ומעשר שני וכו'. ברייתא קשה מאד, אבל אין להגיה אותה, שהרי כ"ה גם להלן פ"ו סהי"ח (וכן מביאים הראשונים משם) ופ"ה הי"ט. ואפשר שהובאה לכאן דרך אגב מלהלן פ"ו, והיא משמיעה לנו עוד חומרא בטבל, ועיין מ"ש להלן ספ"ו. ועיין כפו"פ ספ"ב עמ' י"ז ומש"ש הרי"פ פערלא בבאורו, מ"ג ע"ג ואילך.

87. ר' שמעון או' כל דבר שיש לו מתירין וכו'. בירושלמי (שביעית פ"ו ה"ג, ל"ו ע"ד, ובנדרים פ"י ה"ה, ל"ט ע"ד): זה הכלל שהיה ר' שמעון אומר בשם ר' יהושע וכו'. ובבבלי נדרים נ"ז סע"ב כלפנינו כאן. ובס' המפתח לר"ן גאון (אוה"ג נדרים עמ' 113): עיקרה של ברייתא זו בתוספת תרומות בפרק הלוקט דלעת. וכן ברשב"א (כת"י) ע"ז ע"ג ב': ועוד תניא בתוספתא ר"ש אומר כל שיש לו מתירין וכו'.

כגון טבל מעשר שני וכו'. בד: כגון טבל ומעשר שני וכו'. 88 בכי"ו: כגון טבל מעשר, טבל מעשר שני וכו', ונמחקו המלים "מעשר טבל". ובכי"ע: כגון טבל ומעשר טבל ומעשר טבל ומעשר שני. וכנראה שצ"ל שם: ומעשר טבל וטבל מעשר שני, כלומר, טבל לתרומה, ומעשר טבל (כלומר לתרומת מעשר) וטבל למע"ש. ועיין מ"ש להלן הע' 89. וכן מעתיקים מכאן ברשב"א הנ"ל ובראשונים שנציין להלן, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובבבלי ע"ז (ע"ג ב') אמרו: תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם (עיין להלן בתוספתא ספ"ח). בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז אלא טבל מ"ט? כהיתירו כך איסורו (עיין בספרי שהעתקנו לעיל שו' 40), דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי וכו'. וכבר תמהו הראשונים (עיין בתוספ' שם ד"ה טבל, ובראשונים שנציין להלן) על טעם זה, שהרי בברייתא שלנו מפורש שטבל הוי ליה דבר שיש לו מתירין. 89 ושמא רצה סופר ת"ח לתרץ קושיא זו בהגיהו בכי"ו ובכי"ע: כגון טבל מעשר וכו' (עיין לעיל הע' 88), כלומר, שהברייתא שלנו מדברת בעיקר בטבל של מעשר שאין כאן הטעם של חטה אחת פוטרת, ולפיכך אסרו משום דבר שיש לו מתירין, אבל טבל שהוא טבול אף לתרומה אוסר במשהו אפילו במקום שאין לו מתירין. עיין בראשונים הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל שו' 83 בשם הרשב"א. ותירצו בשם ר"ת שבגמרא מדברים בטבל שאין הבעלים שם. 90 עיין במנחת חינוך סי' רפ"ד שנתקשה למה לא יפריש משלו על של חברו. ברם בכגון דא אין לך אין לו מתירין גדול מזה, שהרי צריך להפסיד משלו, עיין ברמב"ן ע"ז שם. ובס' הישר לר"ת (ע"ז סי' תק"א, נ"ו ע"ג) כתב: ונראה דבתערובת שנימוחו 91 כצ"ל, עיין ברמב"ן ע"ז ע"ג סע"ב וברשב"א כת"י הנ"ל. ולפנינו בס' הישר בטעות: שלא מיחו. כגון שהאיסור אין בו ממש, אפילו יש לו מתירין בטל. ועיין הסבר הדברים בתוספ' רי"ד מהדו' תנינא סוף ע"ז (מ"ה ע"ב מן הספר). ובסוף הסיק בתוספ' רי"ד: ועיין בפ' הערל במהדורא תליתאה שפירשתי שאין לומר דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל אלא בדבר יבש, אבל בדבר לח לא אמרינן הכי. והנה תירוצי הראשונים מוכרחים, שהרי להלן ספ"ח (ובברייתא שבבבלי שם) שנינו בפירוש: הטבל ויין נסך מין במינו כל שהוא וכו'. ואם הטעם הוא משום דבר שיש לו מתירין מה עניין טבל ליין נסך, ולמה לא נקטו שאר הדברים ששנו כאן, 92 כמו שדייקו הראשונים, עיין בס' ההשלמה ע"ז פ"ה סוף סי' ו', י"ח ע"ג. וכ"ה ברשב"א כת"י הנ"ל. ועיין ברמב"ן ובריטב"א ע"ז ע"ג ב'. ובהכרח ששם מדובר בטבל שאין לו מתירין. ושמא חולקים החכמים על ר"ש, והברייתא בספ"ח כחכמים. 93 עיין בס' הישר לר"ת הנ"ל, ברמב"ן ע"ז הנ"ל, במלחמות פסחים פ"ב סי' תשט"ו, בבדק הבית להרא"ה בית ד' סוף ש"ד, קכ"ט ע"א, וביתר ביאור בפירושו לע"ז, כפי שהובא בריטב"א שם ע"ג סע"ב.

88. ולא נתנו להם חכמים שיעור. צ"ל: לא נתנו וכו', כמו שהוא בד ובכי"ע. 94 ובגליון כי"ו לא השלים הסופר כהוגן, והיה צריך להשלים אחרי המלה "והחדש": לא נתנו להם חכמים שיעור. וכל דבר וכו' אין לה מתירין. והנה בתוספתא כאן ובברייתא עצמה שבבבלי נדרים לא נזכר כלל שום הבדל בין מין במינו ובין מין בשאינו מינו לעניין דבר שיש לו מתירין. אבל בירושלמי שביעית ונדרים הנ"ל הגירסא: לא נתנו להן חכמים שיעור אלא מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. ובריטב"א ע"ז ע"ג ב' הנ"ל: והקשה ר"ת ז"ל ותיפוק ליה דהוי טבל דבר שיש לו מתירין, דקיימא לן דמינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם, כדתניא בהדיא בתוספתא דתרומות וכדתנן בהדיא בנדרים וכו. 95 לפנינו בס' הישר לר"ת סי' תק"א הנ"ל מבואר להפך שר"ת סובר כשיטת הרי"ף שדבר שיש לו מתירין אפילו בשאינו מינו לא בטל, עיי"ש. וכ"ה שם ס"ז א' (ד"ה ותו): אבל במין שאינו מינו בנותן טעם, כדאיתא בתוספתא בהדיא. וכ"ה בחידושיו לב"מ (לפי שטמ"ק שם נ"ג א'): דאילו בשאינו מינו בטל בס', כדאיתא בנדרים ובתוספתא ובירושלמי. וכן בר"ן ביצה סי' תתקכ"ז (קרוב לסופו): וכדתניא בתוספתא משמיה דר' שמעון דבר שיש לו מתירין מין במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם. וקרוב לוודאי בעיני שהריטב"א לא העתיק מן התוספתא (הר"ן שאב מן הריטב"א, כרגיל) אלא מן הרמב"ן. וכן כותב הרמב"ן במלחמות סוף כיצד צולין: שכל דבר שיש לו מתירין וכו' שלא במינו בטל הוא, שכך רמוז במסכת נדרים במשנה פרק הנודר מן המבושל (פ"ו סמ"ו), ומפורש שם בירושלמי, ושנוי שם בתוספתא דמסכת שביעית, וכבר כתבתי כן למעלה בפרק כל שעה. וברור שכוונת הרמב"ן היא לברייתא שבירושלמי שביעית. וכן לשונו בפרק כל שעה (סי' תשט"ו ברי"ף הוצ' ראם, ז' ע"ב): כדאיתא בפ' הנודר מן הירק, ומפורש שם עוד בירושלמי (כלומר, בירושלמי נדרים הנ"ל), זה הכלל שהיה ר"ש אומר וכו', דאמר במס' שביעית בברייתא ואיתא בנדרים וכו'. וכ"ה בחידושיו לע"ז ע"ג ב' הנ"ל: ותו דתניא במסכת שביעית ואיתא בנדרים וכו'. וכן מעתיק בשמו ברשב"א ע"ז כת"י שם. וכן בתוה"ב להרשב"א בית ד' ש"ד: שנינו בברייתא דמסכת שביעית ומייתי לה בנדרים וכו'. סוף דבר, קרוב לוודאי הוא שחילוק זה בין מין במינו ובין מין בשאינו מינו בדבר שיש לו מתירין 96 ומה שנתבאר להלן ספ"ח החילוק בטבל בין נתערב במינו לשאינו מינו הוא לא מחמת דבר שיש לו מתירין. עיין מ"ש לעיל סוף שו' 87 ד"ה כגון טבל. ולשיטת הרי"ף וסייעתו אף ביעור בשביעית ואכילה בקדושה אינו עניין לדבר שיש לו מתירין, עיין היטב בר"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות ה"ח והי"ב ובהשגות שם. ולפיכך אין קושיא ממשנתנו. ועיין שו"ת הרלב"ח סי' פ"ח, ק"י ע"א ואילך. לא נתבאר בפירוש אלא בירושלמי גרידא. ועיין בר"מ פט"ו מה' מאכלות אסורות הי"ב ובכ"מ שם ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ת"ק, ובמיוחסות סי' קנ"א. ועיין מ"ש אפטוביצר בסה"י לכבוד רב"מ לוין עמ' ס"ב ואילך.

88-89. כגון ערלה וכלאי הכרם. בירושלמי הנ"ל: כגון תרומה וחלה וערלה וכו'. ובבבלי נדרים הנ"ל: כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכו'. וכבר העיר הרא"ם (שטמ"ק נדרים נ"ז סע"ב): ה"ג בשביעית כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכו', ובתוספתא לא כתיב תרומה ותרומת מעשר וחלה וכו'.

89. נתנו חכמים להם שיעור. וכ"ה בבבלי הנ"ל, אבל בירושלמי שביעית הנ"ל: מין במינו, 97 כלומר, במין במינו דוקא נתנו להם שיעור קבוע, וכמפורש במשנת ערלה פ"ב מ"א, ועיי"ש במ"ז. ושלא במינו בנותן טעם. ובירושלמי נדרים משובש, ועיין באהצו"י שביעית עמ' 56 ואילך.

והלא שביעית אין לה מתירין וכו'. בבבלי הנ"ל מוסיף התלמוד: דתנן (שביעית ספ"ז) השביעית אוסרת כל שהוא במינה. וסוברים החכמים שהטעם הוא משום שמין במינו אינו בטל בכל האיסורים, כשיטת ר' יהודה.

90. אמ' להם שביעית אינה אוסרת וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל בכי"מ, אבל בהוצאות שלנו (ובראשונים): אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכו'. ובר"ן שם: אף הם לא אמרו וכו'.

90-91. אלא לביעור אבל לאכילה וכו'. ופירש הריבמ"ץ (שביעית ספ"ז) שדווקא לעניין חיוב ביעור, משהו מחייב את הכל, אבל לעניין אכילה בקדושת שביעית אינה אוסרת אלא בנותן טעם. וכן פירש בתוספ' רי"ד נדרים פ"ו סי' ו', נ"ה ע"א מן הספר. 98 ועיי"ש שכתב: "א"נ לאיסור ספיחין", כלומר לאכילה פירושו שספחי שביעית האסורים באכילה אינם אוסרים במשהו. אבל הר"מ (פיה"מ ע"ז פ"ה מ"ח ופט"ו מה' מאכלות אסורות ה"ח) כתב שאף לעניין אכילה בקדושה שביעית אוסרת במשהו, ולפי שיטתו צריך לפרש כאן: אבל לאכילה, כלומר, לאכילה אחר זמן הביעור שדינה בשריפה לשיטתו (פ"ז מה' שמיטה ויובל ה"ג). ובהשגות שם כתב שלפני זמן הביעור האחרון (כלומר, בזמן שיש לו עדיין היתר אכילת ג' סעודות) אוסרת במשהו, אבל כשעבר זמן הביעור האחרון, ונתחייבה השביעית בשריפה אינה אוסרת במשהו. 99 והראשונים הנ"ל לא פירשו כן, מפני שהם סוברים שאין דין שביעית אחר הבעור בשריפה אלא בהפקר, ואין הלשון "לאכילה" מתאים לה, שהרי לעולם אינה נאסרת באכילה. ועיין בפי' הרמב"ן בהר כ"ז, ז', ובר"ן נדרים שם במקומו. ועיין ירוש' שביעית פ"ט סה"ז ובפי' הרש"ס שם, קנ"ד סע"א. אבל הנכון הוא כפי' בעל פ"מ שם, ואינו עניין לכאן. והעתיקו בכפו"פ פמ"ח עמ' תרנ"ו, והוסיף: ודין זה יתבאר בתוספות מסכת תרומה 100 עיין לעיל הע' 87. סוף פ"ה. 101 ויש שפירשוה בגידולין, עיין במיוחס לרש"י בנדרים שם, בתוספ' וברא"ש שם, בפי' הר"ש שביעית ספ"ז, בירושלמי שביעית פ"ו ה"ג הנ"ל ובפי' הרש"ס שם, ק"ב ע"א. וברשב"א ובמאירי נדרים נ"ח א' כתבו: יש מי שגורס אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא , ונדחקו בפירושה, ולבסוף דחו גירסא זו. ועיין במה"פ שביעית ספ"ז ד"ה והשביעית.