תוספתא כפשוטה על תרומות ה:י

44. ר' יהודה או' רמונים מתוקין אסורין וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן. אבל בבבלי זבחים ע"ד א': דתניא ר' יהודה אומר רימוני באדן אוסרין וכו'. וכבר העיר השואל לר"ת 54 ס' הישר הנ"ל סי' ע"ג, ב', עמ' 169. שמקור הברייתא הוא בתוספתא דתרומות. ברם בכלים פי"ז סמ"ה: אמר ר' יהודה 55 כגי' משנ' הוצ' לו, קויפמן, פיה"ג, עמ' 49, ירושלמי דמאי וערלה (עיין מלא"ש בכלים במקומו), תוספתא כלים ב"מ פ"ו ה"י (עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 53), הר"ש ועוד. לא הוזכרו רמוני בדאן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום, כלומר, אבל לא לעניין שיהיו מקדשין כל שהן. וכבר הקשה הר"ש (בכלים שם) שהדברים סותרים לברייתא שבזבחים שהבאנו. ועיין בתוספ' רע"א שם. אבל לפי גירסת התוספתא כאן לא אמר ר' יהודה אלא ברמונים מתוקים, כלומר, כל הרמונים שאינם חמוצים או חריפים וכדומה 56 פליניאוס (תולדות הטבע סי"ג פי"ט סי' קי"ג) מונה חמשה מיני רימונים, ואחד מהם רמונים מתוקים, dulcia. מקדשין בכל שהן. ועיין בר"ש כלים הנ"ל ובתוספ' זבחים ע"ב ב' ד"ה נתערבו.

45-46. נפל מרבוא לתוך רבוא כולן אסורין. ולא נתבאר איך סובר ר' יהודה כשפירשו לתוך רבוא שלישי. ועיין רדב"ז פט"ז מה' מאכלות אסורות ה"י שנסתפק בזה.

47. משלשה למקום אחר ספיקן אסור. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ספיקו מותר , וכ"ה בבבלי זבחים הנ"ל, וכן מוכח מנימוק התוספתא: מפני שספק דימוע. וכבר נתברר לעיל בה"ט שספק דימוע מותר. ומשמע מתוך פירש"י שלר"ש הריבוא אסור לעולם, והאמצעיים והאחרונים מותרים. ועיין בתוספ' שם ד"ה פירש, ועיין ר"מ ורדב"ז הנ"ל. ובירושלמי ערלה פ"א ה"ה, ס"א ע"ב: תני רימוני בדן (ש)ספיקו מעלה, וודאו אינו מעלה. 57 כ"ה בכי"ר: שספיקו וכו', והמלים "תני רימוני בדן" נשמטו שם. ופירושו שהתערובת השניה מעלה, שהרי אפשר שאין בה איסור כלל, אבל התערובת הראשונה שיש בה ודאי איסור אינה ניתרת.

48. אני אחד מן הראויין להורות. וכ"ה בכי"ע. ובד חסרה המלה "אני" ובמקום "להורות" נשתבש "לחורו". ופירושו, שאני נכנס למספק של זקן ממרא אם ב"ד לא יסכימו על ידי, עיין סנהדרין פי"א סמ"ב (והשוה הוריות פ"א מ"א). ועיין בבלי סנהדרין י"ד א'. וכמובן שאין כאן אלא מליצה בעלמא.

48-49. שאם יבאו לידי חילפות תרדין וכו'. כלומר, אני אומר שאם יבוא מעשה לידי בצלעות הסלק (עיין פיה"ג לטהרות עמ' 139, ומ"ש לעיל פ"ד סוף שו' 16) שנתערבו באחד ומאה אורה למעשה שיעלו בא' ומאה (עיין במשנת סנהדרין הנ"ל). והוא חולק על החכמים (ערלה פ"ג מ"ז) שמנו חילפי תרדין בין הדברים שהם מקדשין כל שהן.

49-50. ולא עוד אלא שבית דין צריכין וכו'. כלומר, אעפ"י שלא אורה הלכה למעשה בשאר הדברים שנמנו במשנת ערלה (פ"ג מ"ז) שיעלו, מ"מ מן הראוי הוא שב"ד יימנו על כולם ויבטלו את חשיבותם. וכנראה שבזמנו או במקומו לא היו מחבבים חילפות תרדין יותר משאר ירקות, ולא עוד אלא שגם חביבות יתר הדברים היתה הולכת ונפקעת. ועיין ר"מ פט"ז מה' מאכלות אסורות ה"ט, ומאירי ביצה ג' ב' ד"ה כל שדרכו.

50. נתפצעו אגוזין וכו'. ערלה פ"ג מ"ח. ובירושלמי דמאי פ"ז ה"ח, כ"ו ע"ג: נתפצעו האגוזים. בשעבר, הא בתחילה לא. ומשמע קצת שבדיעבד אפילו אם פצע במזיד עלו. ועיין להלן.

50-51. נתפרדו רמונין וכו'. נעשו פרד, עיין מ"ש לעיל פ"ג שו' 62–63.

51. נתפתחו חביות. כלומר של יין דוקא, אבל בשל שמן אפילו סתומה אינה אוסרת, כמפורש בירושלמי מע"ש ספ"ג, נ"ד ע"ג. ובגליון הש"ס שם העיר ששם הוא מקור הר"מ בפט"ז מה' מאכלות אסורות ה"ד. ועיין תוספ' זבחים ע"ב ב' סד"ה כולן שחולקים על הר"מ.

52. נפלו ואחר כך נתפתחו וכו'. בד ובכי"ע: נתחתכו וכו', והכוונה לדילועין, ולפי גירסת כי"ו הכוונה היא לחביות. ובירושלמי ערלה פ"ג רה"ז, ס"ג ע"ב: נפלו ואחר כך נתפצעו וכו'. ובבבלי גיטין נ"ד רע"ב: נפלו נתפצעו וכו', והכוונה לאגוזים.

52-53. דברי ר' מאיר ור' יודה ור' שמעון או' בין בשוגג וכו'. בד: ור' שמעון אומר וכו'. ולפי גירסא זו משמע שר"מ ור' יהודה עומדים בשיטה אחת, ור' שמעון חולק עליהם. אבל בכי"ע חסרות המלים "דברי ר' מאיר", והרישא נשנית סתם, ואח"כ גורס: ר' יהודה ור' שמעון אומ' וכו'. ולפ"ז חולקים ר' יהודה ור"ש על ר"מ, וכן אפשר לפרש גם בגירסת כי"ו. ועיין במה"פ בירושלמי שם ד"ה נפלו, וכנראה שהיה לפניו כגי' כי"ו. וכן בירושלמי הנ"ל: דברי ר' מאיר. ר' יודה אמר בין שוגג וכו', ור"ש לא נזכר שם כלל. ובבבלי גיטין הנ"ל: נפלו נתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. 58 ולכאורה הגירסא בטוחה בבבלי שם, כפי שמוכח מן המשא והמתן בגמרא. ברם בתוה"ב להרשב"א בית ד' ש"א, ק"ד ע"א, גרס בבבלי: דברי ר' מאיר, ור' יהורה ור' יוסי [ו]ר' שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. והסיק שם: חדא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ועוד דהוו להו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון רבים לגבי ר' מאיר. וברור שכן גרסו אף בתוספות מנחות כ"ב ב' ד"ה ר"י (ובזבחים ע"ג א' ד"ה ר"י), ופירשו את סוגיית גיטין שהקנס הוא בפצע במזיד, מפני שמדאורייתא בטל ברוב, ובקצת יתר באור בתוה"ב הנ"ל. ובחנם הגיהו בגליון תוספ' מנחות הנ"ל. והדעה שבין בשוגג בין במזיד יעלו לא נזכרה שם כלל. ועיין בתוספ' שם נ"ד א' ד"ה נפלו. ועיין בירושלמי דמאי פ"ז ה"ח, ומ"ש לעיל.

53. בין במזיד יעלו. פירשו בירושלמי ערלה הנ"ל, שכבר קנסו בידו, שהרי פצע את האגוזים וכו' והפסידן.

בשוגג יעלו וכו'. ופירשו בירושלמי שדינו ככל האיסורין שאם ביטלן בשוגג מבוטלין. וכן פסק הר"מ בפט"ז מה' מאכלות אסורות הי"ב.

54. תרומה סתומה שנתערבה בפתוחות וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: סתומה שנתערבה סתומה בפתוחות וכו'. וכנראה שהנכון כלפנינו והברייתא עוסקת בתרומה לבד, עיין פירושה להלן.

55. סתומה בסתומות ונתפתחו וכו'. בד ליתא, ובכי"ע: פתוחה בסתומות ונתפתחו, והנכון כלפנינו, עיין להלן.

ופתוחה בפתוחות וכו'. וכ"ה בד. וכן בכי"ע: פתוחה בפתוחות וכו', 59 צוקרמנדל בתיקונים, (עמ' 104), העתיק בטעות: פתוכה בפתוכות. והכוונה היא שנתערבו פתוחות בפתוחות, ואח"כ נסתתמו, עיין להלן. ובירושלמי (ערלה פ"ג רה"ו, ס"ג ע"ב): מתניתא בסתומה בין הסתומות, אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה, או פתוחה בין הסתומות ונסתמה, צריכה שיעור אחר. והנה בתוספתא כאן מפורש שבתרומה גרידא עסיקינן, וכבר אמרו בירושלמי מע"ש ספ"ג (ועיין גם להלן מע"ש ספ"ב ומש"ש) שאין החביות מקדשין כל שהן אלא דווקא כשקרא להן שם משגפן, אבל אם קרא להן שם עד שלא גפן, עולות באחת ומאה אע"פ שגפן אח"כ. ולפ"ז מתפרשת הברייתא שלנו כפשוטה, והיינו אם נתערבה סתומה בפתוחות 60 כלומר שאינן סתומות כסתימת אומן, אבל הן מכוסות וסגורות בסתימת הדיוט, ולגבי אומן החביות הללו פתוחות הן, כפירוש הירושלמי שם. ומטעם זה לא הרגיש בעה"ב כשנתערבה הסתומה בין הפתוחות. ונפתחה, או סתומה בסתומות ונפתחו כולן, עולה, מפני שהרי עכשיו פתוחות הן ועולה, ולא איכפת לנו אם נאסרו מקודם. 61 ונראה שאפילו נסתמו אח"כ עולות, שמכיון שנפתחו שעה אחת דינן כקרא שם ואח"כ סתמן. וכן אם נתערבה פתוחה בפתוחות [ונסתמו] עולה. ואעפ"י שעיקר העירוב הוא אחרי הסתימה, הרי קרא עליה שם תרומה לפני שנסתמה, 62 שאם לא כן הרי לא היתה שם תערובת כלל בפתוחה בפתוחות, שכולן טבל. וכבר אינה מקדשת בכל שהוא, כמפורש בירושלמי מע"ש שהבאנו לעיל. אבל בירושלמי ערלה הנ"ל פירשוה אף בערלה ובכלאי הכרם, ולפיכך פתרוה כמה שפתרוה. 63 עיין בירוש' שם וברידב"ז במקומו. והירושלמי הובא בראבי"ה סוף סי' תט"ו ח"ב, עמ' 24, עיי"ש מה שהגיה בו. ועיין בצפנת פענח פט"ז מה' מאכלות אסורות ה"ד שפירש כע"ז. ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"ב הערה 67.

56. אלא סתומה שבסתומות. כלומר, לא אסרו אלא אם היו סתומות בשעת התערובת ונשארו סתומות, אבל אם נפתחו בין לפני התערובת בין לאחריה עולות, שמכיוון שנפתחו שעה אחת הוי ליה כאילו קרא שם ואח"כ נסתמו שאינן מקדשות בכל שהוא.

56-57. כשתמצא או' כלל שר' אליעזר או' בידוע וכו'. כלומר, אם את ממצה את ההלכה 64 עיין בבלי כתובות כ' סע"ב וברש"י ובשטמ"ק שם. וכן בירושלמי תענית (פ"א ה"ב, ס"ד ע"א): ובסופה את מציית (צ"ל: אתמציית, במלה אחת, כהגהתו היפה של רזו"ו רבינוביץ בשערי תורת א"י, עמ' 290), ליה ואמר וכו', כלומר ובסוף נתמצתה לו [ההלכה] ואמר וכו'. [אתה] אומר כלל וכו'. ובד: כשתמצא לומר 65 כ"ה הסיגנון הקבוע אף בבבלי: כשתימצא (כשתימצי) לומר. עיין שבת קי"ד א'; עירובין כ"ו ב'; שם צ' ב' ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם שנתן רשימה מלאה של דבור זה בש"ס הבבלי. ועיין מ"ש להלן. וכו'. ובכי"ע: שתימצא אומ' וכו'. 66 וכן להלן אהלות פ"ה ה"ט: כשתימצא אמור וכו'. ובד שם: שתמצ' אמור וכו', עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 108. ודיבור זה מצוי מאד במדרשי הלכה מדבי ר"ע, עיין בכר ערכי מדרש תנאים סוף ערך מצא בהערה, ומ"ש הר"ח אלבק בספרו אונטערזוכונגען איבער דיע הלכישען מדרשים, עמ' 69. ובכתי"י של מדרשי הלכה בא דיבור זה בצורות: כשתימצא לומר, כשתמצא אומר, שתימצי אומר. ועיין גם להלן מכות פ"ב ה"י ואהלות פ"ד י"ב. [ועיין ירוש׳ סוכה פ״ה ה״ו, נ״ה ע״ג.] וממש כסיגנון התוספתא כאן אף בתו"כ (ריש צו ה"ט כ"ט ע"ב): שתמצא לומר 67 בכי"י שם: כשתימצא לומ'; שתימצא אומ'. ועיין גם במדה"ג שם, עמ' 116. כלל שר' עקיבא אומר וכו'. וכן להלן שם (אחרי מות פי"א הי"א, פ"ד ע"ד): שתמצי אומר כלל שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. אבל בירושלמי (כאן פ"ד ה"ט מ"ג ע"א) גורס בברייתא שלנו: נמצאת אומר 68 מפירוש הראב"ד לתו"כ, י"ט ע"א ומ' רע"ג, משמע שרבינו פירש "כשתמצא לומר" כמו "נמצאת אומר". ואפשר מאד שבכל מקום שהברייתא פותחת: נמצאת אומר וכו', במקום שאין שם מסקנא של משא ומתן, פירושו: נמצית [ההלכה], אתה אומר וכו'. עיין, לדוגמא תוספתא אהלות פט"ז ה"ט ומס' שמחות פי"ד, הוצ' היגר, עמ' 206. ודבריי בקרית ספר ש"ט, עמ' 56 צריכים, איפוא, תיקון. בידוע לא תעלה וכו' דברי ר' אליעזר וכו'. והיא היא.

57. בידוע לא תעלה. כלומר, אם הוא יודע את צבע התרומה שנתערבה הרי אין החולין ממראה אחר נכנסים בגדר הספק כלל, ואינם מסייעים להעלות. ועיין מ"ש להלן.

57-58. בין בידוע בין בשאין ידוע לא תעלה וכו'. כ"ה בכי"ע. ובכי"ו ובד: תעלה. והנה במשנתנו פ"ד מ"ח-מ"י שנינו: ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות וכו', ר' אליעזר אוסר. ור"ע אומר בידוע מה נפלה אין מעלות וכו', בזו ר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מקל. ובזו ר' אליעזר מקל ור' יהושע מחמיר בדורס ליטרא קציעות ע"פ הכד ואינו יודע איזוהי, ר' אליעזר אומר רואין אותם כאילו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות. ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהיו שם מאה כדים. ואמרו עליה בירושלמי (פ"ד ה"ט): אמר ר' יוחנן תנאין אינון. נמצאת אומר וכו' ר' יושע אומר בין בידוע בין בשאינה ידוע תעלה דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר וכו'. ובפי' ר' אליהו מלונדריש (עיין תיו"ט פ"ד מ"י): דבירושלמי מקשה מ"ש הכא שר"א מחמיר וכו', ומשני תרי תנאי אינון ר"מ ור' יהודה, ואליבא דר"מ ר' אליעזר מיקל בתרווייהו. ומוכח מתוך פירושו שהוא גרס בירושלמי: ר' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינה ידוע לא תעלה (כגי' כי"ע בתוספתא) דברי ר"מ, ולפי גירסא זו ר' אליעזר מיקל בין במ"ח ובין במ"י, 69 וכן העיר לנכון הרמ"ל זק"ש, פסקי רבינו אליהו לסדר זרעים, עמ' 13, הע' 8. ור' יהושע מחמיר בשתיהם, וסובר שאין השחורות מסייעות לבטול הלבנות, אעפ"י שאינו יודע איזה מהן נפל. ועיין במלא"ש. ומשנה ח' (תאנים שחורות וכו') היא כר' יהודה להלן. ועיין מ"ש בסיפא.

58. דברי ר' מאיר. נשמט בכי"ו בטעות, וישנו בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל.

ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר וכו'. כ"ה בד ובכי"ע, ובכי"ו בטעות: ר' יהודה ור' אליעזר אומ' וכו'.

58-59. בין בשאין ידוע לא תעלה. כ"ה בכי"ע ובירושלמי בכל הנוסחאות. ולפי ר' יהודה ר' אליעזר מחמיר, ומשנת תאנים שחורות ולבנות היא כר' יהודה. אבל בד ובכי"ו: תעלה.

59. בין שאין ידוע תעלה. כ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. והוא מתאים לדעת ר' יהושע במשנתנו שם. ובירושלמי שם רה"ח: מילתיה אמר' בידוע מה נפלו מעלות זו את זו וכו'. ובד ובכי"ו כאן: לא תעלה.

59-60. ר' עקיבא אומ' בידוע לא תעלה וכו'. פ"ד סמ"ח. והכל הוא מדברי ר' יהודה, וכל משנתנו הנ"ל כמותו. אבל בירושלמי ה"ח הנ"ל אומר כהנא שגם ר' יהושע אינו מתיר אלא בשידע ושכח אח"כ, אבל אם הוא יודע אף עכשיו אינן מעלות. ור"ע סובר שאפילו אם ידע ושכח לא תעלה. וכן פסק הר"מ בריש פי"ד מה' תרומות.