תוספתא כפשוטה על תרומות ד:א

1. התורם והמעשר בשבת וכו'. כפו"פ פל"א עמ' ת"ק, ועיי"ש פי"ח עמ' תל"ו. ובמשנתנו פ"ב מ"ג: המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם, מזיד לא ישתמש בהם. המעשר והמבשל בשבת שוגג יאכל, מזיד לא יאכל וכו'. ועיין בירושלמי כאן ובבבלי ביצה י"ז ב', ובר"ש למשנתנו. והבבא שלנו נכפלה להלן שבת פ"ג ה"ט וה"י. והתוספתא כאן אינה נכנסת לעניין היתר האכילה בשבת, אלא מלמדת אותנו שאעפ"י שעבר על דרבנן שגזרו שאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת (מפני שהוא כמקדיש, ואף נראה כמתקן את המאכל, עיין בר"מ פכ"ג מה' שבת הי"ד) מ"מ בדיעבד מה שעשה עשוי. וכן להלן ביצה פ"ד ה"ד: ולא מגביהין תרומה ומעשרות וכו', וכולן שעשאן בין אנוסין ובין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין מה שעשה עשוי. 1 וכ"ה "מה שעשה עשוי" אף בד, בכ"י לונדון ובראשונים, עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 211–212. ובכי"ו שם בטעות: הרי זה אסור. ומ"ש בתס"ר בשם כי"ו אינו נכון, וסמכתי על שנו"ס של צוקרמנדל, עיין מ"ש בהקדמה לתס"ר ח"ב, עמ' 4. ובר"מ (הנ"ל הט"ו) פוסק כמשנת תרומות הנ"ל ומוסיף: ובין כך ובין כך תיקן את הפירות, כלומר, מוסיף את התוספתא כאן למשנתנו.

2. והמטביל כלים בשבת וכו'. עיין ר"מ פכ"ג מה' שבת ה"ח, ומ"ש לעיל בסמוך.

2-3. תורמין חטין על הפת. כפו"פ פ"כ עמ' תמ"ח. וכ"ה בר"מ פ"ה מה' תרומות סהי"ח. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ד. וכנראה שלה נסמכה הברייתא שלנו. ופת וחטים מין אחד הן. ובאר במהרי"ק (על הר"מ הנ"ל) שחטים יפות מפת, מפני שהכהן יכול להכין מהן כל מה שירצה. ופשיטא שאין כאן משאינו גמור על הגמור, שהרי חטים כבר נגמרה מלאכתן בגורן, ומה שבעה"ב עושה בהם אח"כ תלוי בדעתו ובטעמו, ואין לדבר סוף, ועיין ברדב"ז על הר"מ שם. אבל עיין בכפו"פ הנ"ל עמ' תמ"ט. ולפי דברינו להלן פירושו שתורמין מן החטים לפי מדה, מפני שבקב חטים יש יותר מקב פת.

3. על החטין אלא לפי חשבון. וכ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל. ובר"מ הנ"ל חסרה המלה "אלא" בהוצאות שלנו (לרבות ד' רומי, שונצינו וקושטא), אבל במהרי"ק שם (וממנו בכ"מ) מעיר שבספרי הר"מ המוגהים הגירסא כמו בתוספתא, וכ"ה במעשה רוקח בשם נ"א כ"י. וכ"ה בשנו"ס מכ"י ישן נושן, פראנקפורט תר"נ, וכ"ה בכל כתה"י שבדקתי (שנים על קלף, כת"י פרסי, וארבע כתי"י תימן). וכנראה שהמלה נשמטה בהוצאות בטעות הדפוס. ולפ"ז ברור שאין להגיה בתוספתא. ופירושו שתורם לפי חשבון החטים גרידא, אבל לא לפי הנפח, ואם הפת יכולה למלא קב שלם, אינה פוטרת חמשים קבין של חטין, עיין במהרי"ק הנ"ל. 2 מדברי רבינו שם משמע שאין דעתו נוחה לגמרי מפירוש זה, משום מאי קמ"ל. ונראה שאין כאן אלא הקדמה לסיפא, ובה אף רשב"ג מודה.

3-4. תאנים על הגרוגרות במדה. וכ"ה בד ובכי"ע, וכן היה כנראה אף בכ"י פ"מ. וכן בס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י ערך רב חנניה סתם: ובתוספתא שנויה הברייתא בהפך גמרא דידן, תאנים על גרוגרות במדה וכו', 3 ויש שם חסרון בפיסקא מן התוספתא. וטעמא לא ידענא שפיר, אע"ג דאיכ' למימר שמא התוספתא אית לה לכמות שהיו (כלומר, שרואין את הגרוגרות כאילו הן תפוחות, כמו שהיו תחילה) וכו', מיהו כיון דמייתו לה בגמ' דידן (מנחות נ"ד ב') כדאיתא בירושלמי (כאן פ"ב ה"ד, מ"א ע"ד) וכו'. ורבינו נוטה להגיה בתוספתא ע"פ התלמודים. וכן הדין נותן שגירסתנו משובשת, שהרי מניין התאנים הלחות והנפוחות במדה הוא פחות ממניין הגרוגרות היבשות והצמוקות באותה מדה, ואם תורם מן התאנים על הגרוגרות במדה, נמצא מפחית במניין. וכן אם תורם מן הגרוגרות על התאנים במניין, ומפריש שתי גרוגרות על תשעים ושמונה תאנים נמצא מפחית במדה, שהרי הנפח של שתי תאנים הוא גדול מנפחן של שתי גרוגרות. ולפיכך ברור שעלינו להפך את הגירסא. וכ"ה בר"מ פ"ה מה' תרומות הי"ה. וכן הגיהו כל המפרשים.

4. וגרוגרות על תאנים במניין. צ"ל: במדה, כפי שכתבנו לעיל. ובמנחות נ"ה א': ת"ר תורמין תאינים על הגרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות, ולא גרוגרות על תאנים ואפילו במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות וכו'. ועיין ר"מ רפ"ה מה' תרומות. ולפ"ז הברייתא שלנו במקום שאין כהן, שתורם מן המתקיים, ברם קשה לפרש כן בתוספתא כאן, וגם בירושלמי אין זכר לזה. ולפיכך נראה שבא"י לא החשיבו את האחד על השני אם נותן גרוגרות במדה, כי מה שמפסיד ביופי מרויח במדה, וכרשב"ג וכר' ישמעאל בר' יוסי להלן, עיין מש"ש.

4-5. אבל לא תאנים על הגרוגרות במניין וכו'. צ"ל להפך, כמו שהוא בירושלמי ובר"מ הנ"ל.

6. סלי תאנים וסלי גרוגרות כולן שוין וכו'. וכ"ה בכפו"פ פי"ז עמ' ת"ל. ובירושלמי הנ"ל: סלי תאנים וגרוגרות מין אחד הן וכו'. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: כל מין תאנים וגרוגרות ודבלה אחד, ותורם מזה על זה. כל מקום שיש כהן תורם מן היפה, וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים. ר' יהודה אומר לעולם הוא תורם מן היפה. ומכיוון שממשנת בכורים (פ"ג מ"ג) מוכח שתאנים יפות הן מגרוגרות, הרי משמע שתרומת גרוגרות על תאנים שנויה במחלוקת חכמים ור' יהודה, ולר' יהודה לעולם תורם מן התאנים, ואפילו במקום שאין כהן, וכן מוכח בבבלי מנהות נ"ה א'. ברם מלשון התוספתא כאן "כולן שוין" משמע שתורם לכתחילה מאחד על השני, והיא חולקת על הבבלי הנ"ל. ואשר למשנתנו אפשר לפרש שהסיפא ("כל מקום שיש כהן וכו'") אינה מפרשת את הרישא, אלא היא דבוקה לבבא שאחריה, ומשנה ה' היא שמבארת את הכלל: כל מקום שיש כהן וכו' (כפירוש הר"ש, ועיין בתיו"ט ובמלא"ש). והתוספתא סוברת בשיטת ר' יהודה שביפה ומתקיים רוצה מפריש מן היפה, רוצה מפריש מן המתקיים, כפי שנוכיח להלן, ורשב"ג סובר כר' יהודה (עיין להלן סה"ד, שו' 14 ומש"ש).