תוספתא כפשוטה על תרומות ג:טו

59. התורם זתים על זתים לאכילה וכו'. בד ובכי"ע: התורם זיתים שמן על וכו'. ובח"ד הגיה: התורם שמן על זיתים לאכילה, וכן לכאורה מוכח מן הירושלמי. אבל קשה להגיה את הנוסחאות, ולא עוד אלא שמהמשך הירושלמי שם, יש סמוכין לגירסא שלנו, כפי שנראה להלן, ולפיכך נראה שהנכון בד ובכי"ע: התורם זיתי(ם) שמן על זתים לאכילה וכו'. וכבר נתבאר בירושלמי (בכורים פ"א ה"ג, ס"ג ע"ד): זית שמן זה אגורי וכו' 58 ועיין במשנת בכורים פ"א מ"ג ומ"י ובספרי כי תבא פי' רצ"ז, עמ' 316. הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו. וכן מתאר פליניאוס 59 תולדות הטבע סט"ו פ"ג סי' י'. את טבע הזיתים שהם מאבדים את שמנם אם גשמים מרובים יורדים עליהם, מפני שהשמן נהפך ללחם הפרי, והאוכל מתרבה והשמן מתמעט. אבל כנראה שהמין הזה (אגורי) אינו סובל מן הגשמים. וכן באר רש"י (ברכות ל"ט א'): אגור בתוכו. מזומן לצאת ממנו, שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים, אלא אגור כמשקה הענבים. וכן במשנתנו פ"ב רמ"ו: ותורמין זיתי שמן וכו'. ופי' בכפו"פ פ"כ עמ' תמ"ו: "זיתי שמן הם ששמנן מרובה", ולפיכך אנו דנים כאן את זית השמן כשמן עצמו. ועיין להלן פ"ד שו' 8 ומש"ש.

59-60. על השמן הראויין לעשות דברי ר'. בירושלמי פ"א ה"ט, מ"א ע"א: א"ר יוחנן אייתיתה מדחילפיי ר' אומר לפי אוכלן וכו'. והנכון הוא בנוסח הרש"ס: ר' אומר לפי שמנן וכו'. וכן היתה הגירסא בירושלמי לפני הריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש (פ"א מ"ט), וכן מוכח מהמשך הירושלמי, כפי שהעיר בח"ד כאן, ועיין להלן. והנה מן הירושלמי משמע שהמחלוקת היא בתורם שמן על זיתים לאכילה, והברייתא נסמכה למשנתנו (פ"א מ"ט) שם. וכן פירש הר"מ בפיה"מ, 60 הלשון בהוצאות שלנו מגומגמת קצת, אבל מן המקור הערבי ברור שהר"מ פירש שהוא תורם על הזיתים לפי השמן שהם ראויים לעשות, וכ"ה ברע"ב שם. וביתר ביאור בריבמ"ץ שם. ונראה שהדין שוה בתורם שמן על זיתים לאכילה כבתורם זיתי שמן על זיתים רגילים. ולא עוד אלא שלהלן בירושלמי שם שנינו: ואף לעניין שבת כן? אשכח תני ר' אומר ברביעית, רשב"ג אומר כגרוגרת. וקשה מאד להניח שהמחלוקת היא במוציא שמן, ור' סובר כר"ש במשנת שבת (פ"ח מ"א) שאף שמן לסיכה שיעורו ברביעית (ועיין מ"ש להלן רפ"ז). וכנראה שהרגיש בקושי זה הגר"י ראזין בספרו צפנת פענח על הר"מ רפי"ח מה' שבת שפירש את הירושלמי בהוציא ענבים לעשותן יין, עיי"ש. אבל לפי דברינו הנ"ל אפשר לפרש שהמחלוקת היא בזית שמן, ששמנו אגור לתוכו, ואין מוציאים זית לסיכה, וממילא דינו כשאר משקין, עיין בבלי שבת ע"ח א' ובתוספ' שם ד"ה דם. ורשב"ג סובר שדינו כמוציא אוכלין ושיעורו בכגרוגרות.

60. חוץ מגלעניהן. שהרי הגרעין אינו אוכל. אבל רבי הסובר שתורמין לפי השמן שראויין לעשות מחשבין אף את השמן הנבלע בגרעינים, עיין להלן רפ"י ומש"ש, ועיין במשנת מעשרות פ"ה מ"ד. ובד: חוץ מגרעניהן, ובכי"ע: מגרעיניהן. והנוסח שלנו גלעינין במקום גרעינין, הוא נוסח א"י, עיין מה שהאריך בזה הרי"ן אפשטין בספרו מבוא לנוסח המשנה עמ' 406 ואילך.

60-61. מודים בקולפסין וכו'. בד: בקלפין וכו'. ובכי"ע: בקלופסין. ובירושלמי הנ"ל: בכלובסים. ובפ"מ שם: ובתוספתא פ"ג גריס קלופס[י]ן וכו' קלופסין הן וכו'. 61 כנראה שהעתיק מכת"י שלו, שהרי בד גורס בקלפין. ובערוך ערך קלפס: 62 ברוב כתה"י של הערוך שבדקתי חסר לגמרי ערך זה. בתוספת תרומות פרק שני 63 וכ"ה בערוך כת"י ספרדי על קלף (כת"י אדלר 1405). ועיין מ"ש לעיל הערה 27 ולהלן פ"ד הע' 8. מודין בקולפסין 64 בכ"י הנ"ל: בקלופסין. שתורם על האוכלין חוץ מגרעיניהן, והם זתים גדולים ראויים לאכילה ואינן עושין שמן וכו'. ובפי' הרש"ס י"ד ע"ב: ובתוספתא גרסינן בקלופסין בקו"ף ופ"א, ופי' בערוך וכו', ואפשר שהעתיק ע"פ הערוך. וקרוב לוודאי שצדק ר"ע לעף בהשערתו שקלופס, כלובס הוא κολυμβάς, כלומר הזית הצף בשמנו או בציר, והוא זית קשה 65 עיין מ"ש אתינאוס בספרו חכמי המשתה ס"ד 133ª. שהיו אוכלים אותו כדי לעורר את תאות המזון. ומכיון שעיקרו עומד לאכילה ולא לשמן, תורמין על האוכל שלו גרידא, וממילא אינו תורם על גלעינו, עיין מ"ש לעיל. וכאן מדברים שיש כהן, ולפיכך לכ"ע תורם מזיתי שמן על הקלופסין שהוא מן היפה על המתקיים (עיין להלן פ"ד ה"ג), ואפילו בדליכא כהן סובר רשב"ג (עיין להלן פ"ד סה"ד) שתורם מאיזה שירצה, עיין להלן פ"ד שו' 12–13 ומש"ש.