תוספתא כפשוטה על תרומות ג:יג

47-48. משיטענו ור' שמעון או' משייטחנו. ובר"מ פ"ה מה' תרומות ה"ו פסק כת"ק. 41 עיין להלן הערה 42 והערה 46. ולהלן טהרות פי"א ה"ד: זתים עד מתי מטמאין טומאת אוכלין עד שיטענו 42 כ"ה בר"ש שם פ"י מ"ה. וכן בר"מ פ"א מה' טומאת אוכלין הכ"ד (בד"ח): הזתים משיטענו מתטמאין טומאת משקין. ועיין מ"ש להלן הע' 46 בגירסת הר"מ. ור' שמעון אומ' עד שיטחנו. 43 כ"ה בר"ש הנ"ל. ובכי"ו: משיטחנו. ועיין במשנת מנחות פ"ח מ"ד. טחנן ונשתיירו מהן גרוגרין שלימין, מטמאין טומאת אוכלין. ולפ"ז דין הזיתים כדין הענבים לעיל, ומשבטל שם אוכלין מהם וחל עליהם שם משקין, מפרישין מן היין על הענבים ומן השמן על הזיתים (עיין מ"ש לעיל שו' 43), ורבנין כדעתם ור"ש כדעתו. 44 ובירוש' מעשרות פ"א ה"ו, מ"ט ע"א, אמדו שתורם מן הכבור על שאינו כבור שכן דרך בעלי בתים להיות מכניסין לתוך בתיהן בליל חמיץ (עיין מ"ש לעיל שו' 42–43), ואף שאינו כבור נידון כאילו נגמרה מלאכתו. וכן אמרו בירושלמי דמאי (פ"ו ה"ו, כ"ה סע"ג) שע"י עילה אפשר לתלות בבני אדם שאוכלים זיתיהם עטונין, ולפי זה דין השמן והזיתים כאן כדין מקצתו כבור ומקצתו אינו כבור שתורמין מזה על זה. ובירושלמי הנ"ל: מאימתי תורמין את הזיתים. אית תנאי תני משיטחנו 45 בכי"ר: משישחיטנו וכו' ולמאן דאמר משישח' וכו'. וכן בתוספתא טהרות הנ"ל בד: ור' שמעון אומר משיסחט, והיא שחיטה (שבכי"ר) היא סחיטה, ובשניהם ט"ס. ואית תניי תני משיטענו. 46 בכי"ר: משיעטנו. וכ"ה בר"מ פ"ה מה' תרומות ה"ו בכל נוסחאות כ"י, חוץ מכ"י פרסי (אדלר 1693) שגורס: משיטענו. ובכ"י תימני אחד: משיבעטנו, וצ"ל: משיעטנו. ובסמ"ג עשין קל"ד, קצ"ח ע"א: משיטענו. אבל בנוסח כ"י על קלף: משיעט שיטענו, ונמחקה המלה "משיעט" ע"י קוים מעל לאותיות, ובין השורות תלויה מי"ם, כלומר, קרי משיטענו. אבל ברור שמתחילה רצה הסופר לכתוב: משיעטנו. וכן בפ"א מה' טומאת אוכלין הכ"ד (בד' רומי, שונצינו וקושטא רס"ט): הזתים משיעטרו, וברור שצ"ל: משיעטנו, וכ"ה בשני כתי"י תימן. ולפ"ז "משיעטנו" אינה ט"ס, עיין במשנת טהרות פ"ט מ"א. ניחא למ"ד משיטענו, 47 בכי"ר: משיעטנו, עיין לעיל הערה 46. ולפי שיטה זו דין השמן כדין היין. ועיין ירושלמי דמאי פ"ו ה"ז, כ"ה ע"ג-ע"ד, ובבלי מעילה כ"א א' ובמה"פ בירושלמי פ"ג ה"ד. למ"ד משיטחנו, לא כן א"ר יוחנן הדרוכות מכיון שהילכו בהן שתי וערב מטמין את הבור מיד? והירושלמי סבר שר"י אמר כן בין ביין ובין בשמן, ולפיכך שאל על ר' יוחנן, משיטת ר"ש שאינו תורם את הזיתים אלא משיטחנו, והרי כבר טמאו את הבור לפני כן. ותירץ הירושלמי: אלא כאן ביין כאן בשמן, כלומר, ר' יוחנן לא אמר כן אלא ביין, אבל בשמן שאין טומאתו מצויה אין מטמאין כלל את הבור, 48 אלא דווקא אם היה הבור קטן וכדומה, עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 29–30. והמחלוקת של החכמים ור"ש אינה אלא לעניין תרומה גרידא שתורמין משמן על הזיתים, וכשיטתם בטהרות וכמו שכתבנו לעיל. וכן באמת לא נזכרה כאן אצל הזיתים טומאה כלל.

48. מביא זתים בקופה וכו'. בירושלמי הנ"ל: אם רצה מביא זתים ונותנן וכו'. כלומר, אם רוצה לתרום בטהרה מיד, וכמנהגו בענבים. ומ"ש כאן "בקופה" (וכ"ה בירושלמי בנוסח הרש"ס), עיין טהרות פ"ט מ"א.

ונותן לתוך הממל וכו'. בבבלי ב"ב (ס"ז ב'): ממל וכו' מפרכתא. ופירש רב האי (תשה"ג הרכבי סי' רכ"ב עמ' 105): מפרכתא הוא כלי חרש או אבן וכו' והוא נעשה להניח בתוכו הדבר הכתוש וכו'. 49 עיין בציורים שבקדמניות התלמוד של קרויס (גרמנית) ח"ב, עמ' 218. ומלשון התוספתא כאן "לתוך הממל" משמע קצת כפירושו. אבל בירושלמי הנ"ל גורס: ונותנן תחת הממל, ומגירסא זו משמע יותר כפי' רב צמח גאון (תשה"ג הנ"ל סי' קפ"ט עמ' 86) או כפירוש הר"ח (עיין רשב"ם במקומו) שהכוונה לאבן שמפרכים בה את הזיתים. 50 השוה תאור רב צמח הנ"ל (ועיין גם בערוך ערך ממל) עם התאור הניתן בירושלים של לונץ ח"ג (החלק הגרמני) 1889, עמ' 72. ועיין מ"ח חנ"א 1907, עמ' 18, הע' 1. וכנראה שגי' הירושלמי עיקרית. ושמא שימש ממל שם כללי לכמה חלקים של הרחים. ועיין מ"ש להלן מעשרות פ"א שו' 29.

49-50. ריכות ונותקות את יינן וכו'. בד ובכי"ע: רכות וכו', ובירושלמי הנ"ל: דיהות, והיא היא (עיין תס"ר ח"ד עמ' 124), ופירושו שאם דרך על הענבים שתי וערב כבר נתרסקו ובטלו מתורת אוכלין (עיין מ"ש לעיל שו' 43) ואפשר לתרום מן היין עליהן, אבל זיתים אינם מתרסקים ונותקים את שמנם בדריכה מועטת, ודין הזיתים כאוכלים, ולפיכך אי אפשר להפריש עליהם משמנם.