תוספתא כפשוטה על תרומות ב:ב

3-4. ואמ' לו נתפגלו וכו'. בבבלי גיטין נ"ד ב': ת"ר היה עושה עמו בטהרות, ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו, היה עושה עמו בזבחים, וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו, נאמן. וכתב במאירי בגיטין שם עמ' 224: דוקא בשאמר שבשוגג נעשה וכפשוטו של לשון, ר"ל ניטמאו ונתפגלו, ולא אמר טמאתי ופגלתי. ובתוספ' רי"ד שם נ"ה א': דהא לא מייתי ראיה אלא מכ"ג ביום הכפורים וכו', וכשאמר פגלתי עושה עצמו קצת רשע. ולכאורה הלשון "קצת רשע" תמוה, שהרי רשע גמור הוא, 1 עיין זבחים כ"ט ב'. ואפילו לשיטת הסמ"ג (לאוין של"ז, פ"ה ע"ב) שאין למנותו בין הלאוין מ"מ בודאי יש כאן איסור גמור, עיין בר"מ פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה"א וה"ב. ובוודאי כוונתו שפיגל בשוגג. ומן הלשון להלן (שו' 7) "שלא לשמו שחטתיו" היה נראה לפרש שכאן לא הוא שטימא ושפיגל, אלא אומר שאחר טימא אותן בשוגג, וכהן אחר פיגל אח"כ בשוגג בזריקה, ואעפ"י שהוא פשע קצת שלא שמר את הטהרות כראוי ושמסר את הזריקה לאחר שאינו בקי וזריז, 2 עיין היטב בתוספ' רי"ד גיטין נ"ה א' וברמב"ן שם נ"ד ב'. מ"מ לא נחשדו ישראל לשקר שישרפו טהרות וכו' (עיין להלן), ואעפ"י שעושה את עצמו "קצת רשע", כדברי בעל תוספ' רי"ד הנ"ל, 3 ועיין היטב באו"ז ח"ב סוף סי' רכ"ג, נ"ד ע"ב, שלפי מסקנת הש"ס בגיטין כה"ג אינו נאמן לומר שפיגל, ולא הזכיר כלל את הברייתא שלנו. ולפי דברינו ניחא שדווקא בכה"ג בעבודת פנים של יוה"כ שעובד בעצמו אינו נאמן, עיי"ש. ועיין מ"ש הגרי"ש נאטהנזאהן בהסכמתו לאו"ז ח"א, עמ' 4. מ"מ נאמן, ככל עד אחד שנאמן באיסורים. ועיין מ"ש להלן.

4. לא נחשדו ישר' על כן. בבבלי הנ"ל: נאמן (ולא יותר). ובר"מ סוף ה' פסוה"מ: נאמן. לא נחשדו ישראל על כך. וצרף את לשון הבבלי עם התוספתא. ואף כאן הפירוש הוא שלא נחשדו ישראל שישרפו טהרות על פיהם ושיקרבו על פיהם חולין בעזרה. ומלשון התוספתא ברור שלא טימא ופיגל במזיד, שאם הוא אומר כן הרי נחשד ונחשד.

5. באותו היום נטמאו שורת הדין אינו נאמן. וכ"ה בד. וקרוב לוודאי שיש כאן השמטה, וצ"ל: באותו היום [נתפגלו. טהרות שעשיתי עמך באותו היום] נטמאו וכו'. וכן מעתיק בר"מ הנ"ל, 4 ומלשונו ברור שהעתיק מן התוספתא. ועיין במעשה רוקח שם מ"ש ליישב את הסתירה מפסקו בסוף פי"ג מה' מטמאי משכב ומושב. וצ"ע. וכן מוכח בבבלי הנ"ל. ופירש רבא בבבלי: כגון דאשכחיה ולא אמר ליה מידי, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה. ובאור התוספתא הוא שלא אמר לו מיד כשמסר לו את הטהרות, אלא לאחר זמן אמר לו טהרות שעשיתי עמך באותו היום נטמאו וכו', ומכאן רואים שנחשד ונחשד, שהרי היה צריך להודיע לו מיד על הטומאה ועל הפיגול. 5 בגמרא שם: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר אביי כל שבידו נאמן. רבא אמר כגון דאשכחיה וכו' (כמו שהעתקנו בפנים). ולולא דברי רבותינו הראשונים היה נראה שרבא סובר שברישא נאמן מפני שלא עשה את עצמו רשע גמור, ונאמן ככל עד אחד שהוא נאמן באיסורים, ולאו מחמת שהוא בידו אתינן עלה. ואביי חולק וסובר שאינו נאמן, משום שהוא מודה שפשע, ורק מחמת שהוא בידו נאמן, וחולק על הברייתא כאן, ולפי דבריו אפילו אמר שפיגל וטמא במזיד נאמן כל זמן שהוא בידו, וכסברת ר' יהודה להלן שו' 8.

6. לא נחשדו ישראל וכו'. ר' יהודה סובר, שאעפ"י שלא אמר לו מיד, עדיין לא נשברה חזקתו, ומה שלא אמר לו מיד משום כיסופא הוא, עיין ברמב"ן גיטין בשם הראב"ד.