תוספתא כפשוטה על תרומות ב:יג

50-51. ספינה הבאה מחוצה לארץ וכו'. אגב שהזכיר התנא את החוט שבים הביא אף דין ספינה העוברת את החוט. וכן גם להלן סוף חלה ממשיך אחרי הברייתא שלעיל: ספינה שבאתה מחוצה לארץ והיתה בה עיסה וכו'. ובמשנת חלה פ"ב מ"ב: עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ חייב במעשרות ובשביעית. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת וכו'. ופירש"י (גיטין ז' ב') שבספינה של חרס עסיקינן 36 עיין במשנת כלים פ"ב מ"ג; תוספתא שם ב"ק פ"ב ה"ג ובמקבילה שבתו"כ; ירושלמי שבת פ"ט רה"ב, י"א סע"ד; בבלי שם פ"ג ב', פ"ד א'; מנחות פ"ד סע"ב. וספינות של חרס היו מצויות מאד במזרח, עיין בסטירות של יובינליס סט"ו, 127. ועיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' שפ"ה ואילך. שאינה צריכה נקיבה. אבל רוב הראשונים 37 עיין בתוספ' מנחות פ"ד ב'; תוספות, רמב"ן, רשב"א, מאירי, תוספ' הרא"ש, ריטב"א וחידושי הר"ן גיטין ז' ב'; רמב"ן שם כ"ב ב'. וכן משמע מסתימת לשון הר"מ. פירשו שבספינה של עץ עסיקינן, והיא אינה צריכה נקיבה.

51-52. חייבת לפי חשבון. מכאן מוכח שפירות חו"ל שנכנסו לארץ לפני גמר מלאכה פטורים, ודווקא כאן שהוסיפו לגדול בארץ חייבים לפי חשבון, כלומר, התוספת חייבת במעשר, כשיטת רבי במעשרות פ"ה מ"ה, ועיין בירושלמי שם (ובמקבילות) מחלוקת ר"ע וחכמים, ועיין בבלי חולין קל"ו א'. 38 ועיין מנחות ע' רע"א ומ"ש הגאון בעל חזון איש שבת סי' מ"ו ס"ק ב'. ועיין לעיל הע' 28. ועיין מ"ש להלן. ובמשנת חלה רפ"ב שנינו: פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה. ובמלא"ש שם כותב: מצאתי מוגה במתניתין חייבין בחלה ובמעשרות. וכ"ה בכמה כתי"י עם פיה"מ להר"מ, וכ"ה בספרי שלח פי' ק"י בהוצאות הדפוסים. וכן בתשובות הר"מ סי' קל"ב (הוצ' רא"ח פריימן ז"ל עמ' 128): שחיוב המעשרות אינו במקום צמיחת הפירות וכו' ופירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים וכו'. ומוכח מן העניין שם שחייבים מן התורה. ובספרי שם (וכן בירושלמי חלה פ"ב ה"א): ר' יהודה אומר פירות ח"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר וכו' ור"ע מחייב. ואם אנו גורסים במשנה ובספרי לעיל "ובמעשרות" הרי גם דברי ר' יהודה הולכים על חלה ומעשרות, ונמצא שהברייתא כאן היא כר' אליעזר, ואינו משמע כן מן הסיפא. ברם בכל נוסחאות המשנה ובכל כתה"י של הספרי חסרה המלה "ובמעשרות", ומדברי הר"מ בפ"א מה' תרומות סהכ"ב מוכח שהן פטורות מן המעשר, 39 ועיין בכ"מ שם, ואעפ"י שמתשובת הר"מ הנ"ל מוכח כפירוש השני שבכ"מ, מ"מ קשה להעמיס פירוש זה בלשון הר"מ בחיבורו, עיין במה"פ חלה רפ"ב. וצע"ג ביישוב הסתירה בין התשובה הנ"ל וספר היד. ועיין היטב בירוש' מעשרות פ"ה ה"ד, נ"א ע"ד, ובפ"מ שם. ואם נקבעו בא"י אין חיובם אלא מדבריהם. ולפ"ז אין סתירה בין המשנה והתוספתא שלנו, ואפילו מי שמחייב בחלה בפירות חו"ל שנכנסו לארץ מדאורייתא, פוטר בהם מן המעשרות. 40 ובהסבר החילוק בין חלה ומעשרות, עיין בחידושי רבינו חיים הלוי (מבריסק) על הר"מ שם.

52. והיוצא לחוץ לארץ וכו'. במשנת חלה רפ"ב הנ"ל: יצאו מכאן לשם, ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר. ולפ"ז הברייתא כר"ע, ופירות הארץ שנגמרה מלאכתם בחו"ל פטורים, ומכ"ש פירות שהוסיפו גידולין בחו"ל שהן פטורות לגמרי. 41 וכן מפורש בירוש' מעשרות פ"ה ה"ב, נ"א רע"ד: שנייה היא חוץ לארץ בין לעיקר בין לגידולין, כלומר, אתמה, וכפי' בעל פ"מ שם. וכאן כולם מודים שדין חלה ודין מעשרות שוים. ועיין בר"מ ה' תרומות הנ"ל ובבלי גיטין כ"ב א' (ובמים חיים לבעל פר"ח שם) וירושלמי שבת ספ"י ומ"ש בחידושי רבינו חיים הלוי על הר"מ הנ"ל.

52-53. עפר חוצה לארץ חייב לפי חשבון. בכי"ע וד: עפר הארץ (בד: ארץ ישראל) כל שהוא חייב לפי חשבון. ופירושו שעפר הארץ שיצא לחו"ל ויש בו פירות שגדלו בארץ (וקיצר כאן מפני שסמך על הרישא), בכל מקום שהוא חייב במעשרות לפי חשבון הגידולים בארץ. והוא מתאים לשיטת ר"א במשנת חלה הנ"ל. ובארו בירושלמי שם: לחם הארץ בכל מקום שהוא (ומכאן לשון התוספתא: כל שהוא). ולפיכך כל מה שגדל בארץ חייב במעשרות, ואינו נפטר ביציאתו לחו"ל, שהרי בסיפא דין חלה ודין מעשרות שוה, עיין מ"ש לעיל. ואפשר שבכי"ו צ"ל: עפר [שיצא] חוצה לארץ חייב וכו'.

53. אבל ערלה וכלאי הכרם וכו'. כלומר, דווקא במעשרות יש הבדל בין א"י וחו"ל ובין שדה גוי בא"י ובין שדה גוי בסוריא (עיין לעיל ה"י), אבל ערלה וכלאי הכרם שוין וכו'. והברייתא הובאה בר"ש וברא"ש ספ"ג כאן, ובתוספ' הרא"ש קידושין ל"ז א' ובפסקיו שם פ"א סי' ס"ב, באו"ז ח"א ה' ערלה סי' שכ"ו וסי' שכ"ז, מ"א ע"א, בפי' לתו"כ המיוחס להר"ש קדושים ריש פרש' ג' ע"ט ע"ג, בריטב"א קידושין ל"ו ב' (עיי"ש שהביאה בשם מסכת ערלה), ע"י רבינו ירוחם, אדם, נכ"א רח"ב, ור"י בר טובי בגבול מנשה לר"מ גרוסברג עמ' 27. ועיין שו"ת הרשב"א ח"ה סי' נ"ו ונשמטה שם התוספתא שלנו (וצ"ל שם בפ"ב דתרומות במקום: בפ"ה דתרומות). וכמה מן הראשונים הנ"ל הביאו מכאן ראיה שערלה נוהגת בשל גויים, ועיין מ"ש לעיל דמאי עמ' 248 ולהלן ערלה פ"א ה"ה.

54-55. אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. בד ובכי"ע מוסיף: וחכמ' אומרים יש לו. וכ"ה לפני רוב הראשונים הנ"ל והרש"ס בפי' לפאה ט"ו ע"ב. ובמשנתנו כאן ספ"ג: ר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו. ובירושלמי (פאה פ"ז ה"ו, כ' ע"ב, ובמקבילה במע"ש פ"ה) אמרו על משנה זו: א"ר לעזר כיני מתניתא אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר. אבל בכי"ס שם גורס: אין בסוריא כרם רבעי כל עיקר. ולהלן שם: תני 42 לפנינו חסרה מלה זו, אבל כן מעיד הרש"ש בפי' לפאה, ט"ו ע"ג, שכ"ה הגירסא בכל הספרים (אלא שהעתיק בטעות: תניא, וכ"ה בנוסח שלו במע"ש צ' רע"ב). והכוונה לתוספתא כאן. ר' יהודה אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. ואמרו שם בירושלמי שר' יהודה למד כרם רבעי ממע"ש, וכמו שאין מע"ש בסוריא (בשדה של גוי, עיין מ"ש לעיל ה"ט והי"א), כן אין גם נטע רבעי. ועיין ר"מ רפ"ט מה' מע"ש ומ"ש בחי' הרמב"ן ר"ה י' א' ובמיוחסות סי' קנ"ו.

55. בשביון ראש הכנסת של כזיב וכו'. בד: ראש בית הכנסת וכו'. ובכי"ע: בשגביון ראש בית הכנסת של אכזיב וכו'.

55-56. שלקח מן הגוי כרם רבעי בסוריא וכו'. וכן בכי"ע: שלקח כרם רבעי מן הגוי בסוריא וכו'. ובד בטעות: שלקח הגוי רבעי בסוריא.

57. ואמ' לו המתן עד שנהה בהלכה וכו'. אפשר שלא רצה להורות לו, מפני ששתה רביעית יין, עיין להלן פסחים פ"ב (הוצ' צוקרמנדל פ"א) הכ"ח (ובמקבילות). ודייק ר' יהודה ממה שלא מצאנו שאסר לו אח"כ, משמע שר"ג סבר שהוא מותר. 43 ולעניין אם שכור מותר להורות לאיסור, כדי לאפרושי מאיסורא, לא מצאתי מבואר בפוסקים, ועיין בבלי ביצה ד' רע"ב. ומלשון הרשב"א ח"א סוף סי' רמ"ז משמע קצת שאפילו להורות לאיסור אסור. וכן משמע מסתימת לשון הפוסקים.

57-58. אף הוא שלח לו ביד שליח חרש וכו'. כלומר שלח לו בסתר כדי שלא לביישו. וכן להלן בתוספתא כלים ב"ב פ"ב ה"ב: שהיו יושבין אצל ר' אליעזר בן עזריה חרש בציפורי, 44 עיין על הגירסא הנכונה בתס"ר שם ח"ג, עמ' 75. כלומר שהיו יושבין שם בסתר (מפני גזירת המלכות), והוא מלשון הכתוב יהושע רפ"ב, ובתרגום שם מתרגם חרש: ברז. והואיל ושלח את ההוראה בסתר, לפיכך לא נודעה בבית המדרש.

58. מה שעשיתה עשיתה. כלומר, ותצעק לשמים, עיין להלן מע"ש פ"ג ה"ט ואילך.