תוספתא כפשוטה על תרומות ב:יא

40. ישראל שקנה שדה בסוריא אע"פ שחזר ומכרה וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות כאן, וכן מעתיק בכפו"פ פי"ג עמ' של"ח. וכבר הוכחנו לעיל שו' 35 ששיטת התוספתא והירושלמי היא שאם היתה שדה קנויה לישראל שעה אחת בסוריא, דינה כא"י ומתחייבת מדאורייתא, וכבר אין קניין לגוי להפקיע אותה מידי מעשרות. אבל בבבלי גיטין מ"ז א' גרס בברייתא זו: ישראל שלקח שדה מגוי עד שלא הביא שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש, חייבת במעשר, שכבר נתחייבה. ושאלו שם: נתחייבה אין, לא נתחייבה לא? הכא במאי עסקינן בסוריא, וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. הרי לך שלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, אפילו בלא הביאה כלל ביד ישראל חייבת, וזו היא שיטת התוספתא כאן, וכגירסתנו וכמ"ש לעיל. והר"מ (פ"א מה' תרומות הי"ח) פסק כבבלי.

41. אבל העריסין והחכורות וכו'. במשנת חלה פ"ד מ"ז: ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית, ורבן גמליאל פוטר. ואמרו בירושלמי שם שלא חייב ר' אליעזר אלא בחכירי בתי אבות, כגון אלין דבית ר' ינאי, 30 כגי' בעל או"ז ח"א סי' ר"נ, ל"ו ע"ב, עיין באהצו"י לחלה, עמ' 148. כלומר, שהחכירות היתה עוברת להם בירושה, ונראית כאילו השדה שלהם. ור' חלפתא בן שאול תני שקנס קנסו ר' אליעזר. ולשני הטעמים אינה אלא גזירה דרבנן, וכ"ע מודי שאריסות אינו כיבוש (עיין מ"ש לעיל), ובאריס לשעה פטור מן המעשרות (עיין בירושלמי שם, ומפורש שלא כפירוש הרע"ב במשנה שם). ועיין במשנה מעשרות פ"ה מ"ה ובירושלמי שם ובתוספתא שם פ"ג הי"ד. והברייתא שלנו הובאה בבבלי גיטין (מ"ג ב'), ופירש"י שם שהתנא סובר שיש קניין לגוי וכו'. אבל בתוספ' (שם מ"ז א' ד"ה אמר) וכן ברמב"ן (מ"ז א') וסייעתו פירשוה בסוריא. ואעפ"י שהרמב"ן לא גילה לנו שם את מקורו, הרי בב"מ (ק"א א' ד"ה וקסבר, והובא גם בשטמ"ק שם) כתב: דאמרי במס' גיטין פ' השולח האריסין והחכירין וכו', ורישא בתוס' בסוריא מתניא. 31 ובמאירי גיטין, עמ' 182, כתב: ומפרשין זו שבכאן בסוריא, ולא הועילו שהרי בפרק ראשון אמרו שסוריא חייבת במעשר כארץ ישראל. ודבריו תמוהים מאד, שהרי אמרו שם (ח' ב') בפירוש: קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ובסוגייא של סוף השולח אמרו: קסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש. וכן בתשובת הרמב"ם סי' קל"ב (הוצ' רא"ח פריימן זצוק"ל עמ' 127) פירש את הברייתא שבבבלי בסוריא, עיי"ש. 32 ועל פי זה פסק בפ"א מה' תרומות הי"ז.

42. שעשה לישראל נימוסות עליה וכו'. בד: שעשה ישראל נימוסות וכו'. ובכי"ע: שעשה לו ישראל נימוסי (צ"ל: נימוס') עליה וכו'. ובבבלי הנ"ל: שעשה לו נמוסו וכו'. ולעיל שם בבבלי: לוה עליו מן הגוי, כיון שעשה לו הגוי נמוסו וכו', אבל במקור: 33 תוספ' ע"ז רפ"ד, הוצ' צוקרמנדל פ"ג הט"ז. אם עשה לו הגוי נימוסות וכו'. ופירש רב ששת (בגיטין שם) שנימוסות פירושו זמן. ור"א גולק 34 תולדות המשפט העברי וכו', ירושלים תרצ"ט, עמ' 153 ואילך. הראה על הנוסחא הרגילה בפפירוסים היונים τά νόμιμα (τούς νόμους) והוא בדיוק "לעשות נימוסות", והכוונה היא לשלש התראות שהיה חייב המלוה לשלוה ללוה 35 עיין גם בירושלמי כתובות פ"ט ה"י, ל"ג ע"ב, ובמקבילה בשבועות פ"ז ה"ט, ל"ח ע"א. לפני שיגבה מן המשכון. והברייתא פוסקת שאעפ"י שכבר עשה לו ישראל לגוי נימוסות, כלומר כבר שלח לו את ההתראות והגיע זמן הגביה, מ"מ עדיין אין השדה שלו, ואין כאן קניה וכיבוש, והיא פטורה מן המעשרות.

43. ופטורה מן השמטה. בברייתא שבבבלי הנ"ל חסר, וכן לא היה זה לפני התוספות גיטין הנ"ל ורמב"ן ב"מ הנ"ל, אבל בתשובות הר"מ עמ' 127 הנ"ל מעתיק מן הבבלי: פטורה מן המעשרות ומן השביעית. וכ"ה במשנת חלה פ"ד הנ"ל.