תוספתא כפשוטה על תרומות ב:י

36. ישראל שקנה שדה בסוריא וכו'. במשנה סוף חלה: מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוור 26 פרוור כמו פרבר בדהי"א כ"ו, י"ח, ועיין ברש"י וברד"ק שם. ועיין מ"ב כ"ג, י"א וברד"ק שם. ועיין מ"ש גייגר בתוספות ערוך השלם של קרויס ערך פרוור. שבירושלים. ולהלן כלים ב"ק פ"א, ה"ה: שהקונה שדה בסוריא כקונה בפרווד ירושלם וחייבת במעשר ובשביעית. והברייתא הובאה בבבלי גיטין ח' סע"א, והתלמוד מפרש: קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש. ובר"מ פ"א מה' תרומות הט"ו: הקונה שדה בסוריא חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם, כמו שיתחייב מן התורה הקונה בירושלים. וניסח כן לפי פסק ההלכה שכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש (עיין רדב"ז שם), אבל בברייתא עצמה אין לפרש כן, והיא בוודאי מחייבת במעשרות מדאורייתא כפירוש הבבלי, והיא מזרזת ומזהירה שהקונה שם כקונה בפרוור ירושלים, כלומר כאילו כובש סמוך לפלטין 27 עיין בתוספ' גיטין ח' א' ד"ה כיבוש יחיד מה שהביאו בשם הספרי (עקב פי' נ"א, עמ' 116) והשוה פירושו של רב ששת בבבלי שם ח' ב' עם הירושלמי מו"ק פ"ב ה"ד שהעתקנו לעיל בפנים שו' 35 ד"ה ברם. וחייבת מדאורייתא. 28 ולפי זה נבין אף את דברי הירושלמי בחלה פ"ב סה"ב, נ"ח ע"ג: הקונה עציץ נקוב בסוריא אעפ"י שלא קנה עפר תחתיו וקרקע שעל גביו, קנה לחייבו למעשרות ולשביעית. והמלה "בסוריא" לכאורה תמוהה (וברש"ס ליתא), שהרי מאי נפקא מינה לעניין זה בין א"י וסוריא (אבל עיין מ"ש להלן שו' 51–52). אבל לפי הנ"ל הכל מובן, וצריך לפרש כעין שפירש בספר ניר שם, שבא"י אין שום רבותא אם לא קנה עפר שתחתיו, שהרי הקרקע בר חיובא הוא, אבל בסוריא, אעפ"י שהקרקע שלמטה היא של גוי והיא של חו"ל, מ"מ הוי ליה קניין ישראל, מפני שיש לו רשות יניקה, ועפר חו"ל שבא לסוריא נעשה כסוריא, כמפורש בירושלמי לעיל שם. ועיין ירוש' שבת ספ"י, ויש לחלק בין חו"ל גמורה שאין בה מעשרות אפילו בשדה ישראל ובין סוריא שאינה פטורה אלא אם אין בה קניין ישראל. ועיין להלן בסמוך.

37. תורם ומעשר עליה. וכ"ה בכי"ע ובד. ובכפו"פ פי"ג עמ' של"ז (ד"ר ע"ז ע"ב): תורם ומעשר עליהם. ובתוספתא כלים ובברייתא שבבבלי הנ"ל: חייבת במעשר ובשביעית. אבל מלשון התוספתא כאן (וביחוד מגירסת בעל הכפו"פ) מוכח שהפירוש הוא שתורם ומעשר עליה מפירות א"י, מפני שאחרי שקנה ישראל נתחייבה מדאורייתא, וכמו שפירשנו לעיל. [ועיין במשנת אהלות פי״ח מ״ז.]

37-38. ישראל וגוי שקנו שדה בסוריא וכו'. וכ"ה אף בד ובכי"ע. וכ"ה בירוש' דמאי פ"ו רה"י, כ"ה ע"ד. אבל בבבלי חולין קל"ה ב' וגיטין מ"ז סע"א חסרה המלה "בסוריא". ובגיטין שם הוכיחו מכאן שיש קניין לגוי בא"י וכו', ותירצו: הכא נמי בסוריא, וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. והוא לפי שיטת הבבלי, אבל לפי שיטת הירושלמי והתוספתא חלק הגוי בסוריא פטור לגמרי וחלק ישראל חייב מדאורייתא (עיין מ"ש לעיל שו' 35), ומכיוון שבכל קלח וקלח שניהם שותפים בו, הרי יש כאן טבל וחולין מעורבין זה בזה. והלכה זו אינה מצויה אלא בסוריא, אבל בא"י אפילו קנו שניהם מן הגוי יש כאן טבל גמור, מפני שאנו מחזיקים שהשדה היתה פעם של ישראל ונתחייבה, ושוב אין קניין לגוי להפקיע מידי מעשרות. 29 ובשדה שהיתה חציה בא"י וחציה בחו"ל אין חולק שחלק הארץ חייב וחלק חו"ל פטור, מפני שבתבואה אין שרשים יונקים זה מזה, ועיין ירושלמי פאה ספ"ב ובס' ניר שם. אמנם מחלוקת זו תצוייר באילן שחציו עומד בא"י וחציו עומד בחו"ל ששרשיו יונקים זה מזה, אבל הלכה זו אינה שייכת לברירה, שהרי יש שם תערובת ממש, ואינו עניין לכאן, עיין מ"ש להלן מעשרות ספ"ב.

38. כטבל וכמעשר וכו'. וכ"ה בירושלמי דמאי הנ"ל, ופירושו: כטבל וכמעושר, עיין ירוש' ערלה פ"א ה"א, ס' ע"ד, ומ"ש להלן מעשרות ספ"ב. ובבבלי הנ"ל: טבל וחולין מעורבין זה בזה.

39. חלקו של גוי פטור. מפני שאנו אומרים זהו חלקו המגיע לו משעה ראשונה. ובירושלמי הנ"ל מעמידה בחלקו שדה בקמתה, אבל גדיש כנגד גדיש אף רשב"ג מודה לר' שכל קלח וקלח של שותפות הוא. ועיין מאירי גיטין עמ' 198. ואפילו בדאורייתא אמרינן כן, עיין בירושלמי שם.