תוספתא כפשוטה על תרומות י:יז

54-55. אין מביאין תרומה מן הגרן לעיר וכו'. ירושלמי דמאי פ"א ה"ב, כ"א ע"ד; בבלי חולין קל"ד ב'. ר"מ פי"ב מה' תרומות הי"ז. ובמשנתנו פי"א מ"ח: וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן וכו'. ופירש בח"ד (לעיל רה"ו) שבתרומת מעשר חייב לטפל, וכן פירש בתוספ' אנשי שם למשנתנו הנ"ל. אבל מן הירושלמי הנ"ל מוכח שדין תרו"מ כדין תרומה, ולא עוד אלא שבתוספתא פאח מפורש שבכל קדשי הגבול אינו חייב לטפל בהם, עיין מ"ש לעיל עמ' 182. ולפיכך מסתבר, שהכהן מחוייב לחזר עליה דווקא בגרנות, אבל כשהפריש בביתו בעה"ב חייב לטפל בה שהרי מניין לו לכהן שיש לו תרומה, וכסברת בעל ח"ד. ועיין להלן מע"ש פ"ג שו' 39 ומ"ש להלן. ועיין מ"ש להלן שו' 58–59.

56. ונוטל שכרו מכהן מפני חלול השם. בירושלמי הנ"ל: מביאה ונוטל דמים מן השבט. ובר"מ הנ"ל: התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן, שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם. ובבבלי הנ"ל: ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה, מפני הפסד תרומה. ולא נזכר שם כלל שמדברים במקום שחיה או בהמה אוכלתה, ושנוטל שכר מכהן. ונ"ל קרוב לוודאי שיש לפנינו שתי מסורות. ובבבלי אנו עוסקים במקום שאין חשש אכילת חיה ובהמה, אלא שהתרומה תרקב ותתקלקל, ומשום הפסד התרומה והכהן גרידא אתינן עלה, ואינו חייב להוציא יותר משווי התרומה. והברייתא שבבבלי דייקה בלשונה, ואמרה משום הפסד תרומה, 71 כ"ה הגירסא בכל כתה"י (פרט לכי"ר ב') ובשאילתות, עיין דק"ס שם, קפ"ז ע"א, הע' ג'. כלומר, אפילו אם הטיפול הוא כדי שווי התרומה מטפל בה, כדי שיקיים מצות נתינה (עיין במאירי שם עמ' 499). ומכ"ש אם שכר הטיפול פחות משווי התרומה חייב לטפל משום השבת אבדה, ומשום הפסד כהן (עיין הלשון בברייתא בבבלי להלן שם). ועיין לעיל פ"א שו' 55 ומש"ש. וכן בשאילתות קדושים סי' צ"ח: ואם אין שם כהן שוכר עליהן ומביאן מפני הפסד תרומה. ומן הלשון "שוכר עליהן ומביאן" משמע שהגאון פירש שתרומה כוללת כאן אף מעשרות, ושוכר על חשבון הכהן והלוי (עיין הסיגנון במשנת ב"מ רפ"ו) ומביאן. וכמובן שאינו יכול לשכור עליהן יותר משווי התרומה והמעשרות. וכן להלן מע"ש פ"ג הי"ב: המביא פירות מן הגרן לעיר הפריש תרומה ונתנה לכהן, מעשר ראשון ונתנו ללוי וכו', אם קרא להן שם בגורן הרי זה מחשב עמהן דמי הבאה. כלומר, אם הביאן עם פירותיו מחשב עמהם לפי החשבון. אבל בתוספתא כאן ובירושלמי מדברים במקום שחיה אוכלתה, ויש כאן זלזול תרומה וחילול השם, 72 כלומר חילול התרומה שנקרא שם שמים עליה, שהרי הוא אומר תרומה לה', עיין במשנת חלה פ"ב מ"ג ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם. ועיין ירוש' מע"ש פ"ה ה"ז, נ"ו ע"ג, חלה ספ"א, נ"ח ע"א. וחייב לטפל בה אפילו אם ההוצאה יתירה על דמי התרומה. ודייק הירושלמי בלשונו, ואמר: מביאה ונוטל דמים מן השבט, כלומר, מוכרה לכהנים, 73 כסיגנון הירושלמי בכ"מ, עיין דמאי פ"ה ה"ט, כ"ד ע"ד; כ"ה ע"א (כמה פעמים); ערלה פ"ב ה"א, ס"א ע"ד ועוד. מפני שאנו עוסקים כאן בזמן שההוצאה יתירה על דמי התרומה, ונוטל כל דמיה מן הכהן. וכן מפורש בירושלמי להלן שם: א"ל ואינו מצוה להשיב אבידה? (כלומר, אפילו במקום שאין חיה גוררתה, וכי אינו מחוייב לטפל משום השבת אבדה?) א"ר יוסי מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט (כלומר, שאין טיפולו מרובה, ודמי התרומה שוים הרבה יותר מן הטיפול) ואינו מצוה להשיב אבידה בדבר מרובה, כלומר, שטיפולו מרובה מדמיו. ודווקא במקום שחיה גוררתה, חייב לטפל בה מכל מקום.