תוספתא כפשוטה על תרומות י:טז

54. הרי אילו אסורין שהכל משליכין לבית הדמע. וכ"ה בכי"ע. ובד: הרי אלו אסור שמשלימין וכו', וצ"ל: שמשליכין וכו'. ובר"מ פי"ב מה' תרומות הט"ז: הרי אלו אסורים משום גזל, שמא אחרים הניחום שם עד שיטלום. ובמשנת ב"מ (פ"ב מ"ד) שנינו: הלוקח פירות מחבירו, או ששלח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות הרי אלו שלו. אם היו צרורים נוטל ומחזיר. ואמרו בגמרא שם (כ"ז א'): לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית, חייב להחזיר וכו', כגון שדשן ע"י עבדו ושפחתו הכנענים. וברי"ף שם (פ"ב סוף סי' רפ"ח) מוסיף: מפני שידן כידו. ופירשו ברמב"ן ובריטב"א (לפי שטמ"ק) שם שהטעם הוא שמה שקנה עבד קנה רבו, אבל אם דשו ע"י פועלים אחרים אינו חייב להחזיר. ובפי' ר' יהונתן שם (לפי שטמ"ק): "ודוקא שידוע שדשן בעל הבית עם עבדיו הכנעניים, דאי נמי נפלו לעבדיו הוי של בעה"ב, אבל אם אינו ידוע, שאיפ' (=שאיפשר) שדשו עמו יש' (=ישראלים) אחרים, אינו חייב להחזיר, דהא אינו יודע של מי היו, והבעלים נמי נתייאשו שאינם יודעים באיזה מקום נפלו מהן". ולפ"ז אם שלחו לישראל חולין ומצא בהם דבר שאין בו סימן אינו חייב להחזיר (חוץ ממקום שיודע בודאי שבעה"ב דש את התבואה, בעצמו או ע"י עבדיו הכנעניים) וכאן אמרו שאם מצא דברים אחרים בתרומה חייב להחזיר, מפני שמחמת פחד האנסים היו לפעמים משליכים דברים בחפזה לבית הדמע (למקום התרומה), וכמשנת נדרים (פ"ג מ"ד): "נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה, אעפ"י שאינה תרומה", ומכאן שאימת תרומה על האנסין, ולא היו מחפשין שם, 70 כדי שלא יטמאו אותה, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד, עמ' ט"ו, הע' 1. וכן ידוע אף מנוהג העולם העתיק שאפילו על גוים היתה אימת קדשים של זולתם. ולפיכך יש לחשוש לספק הינוח, אע"פ שהדברים מפוזרין. ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"ה שו' 4.