תוספתא כפשוטה על תרומות י:יח

57. עשרה אין חולקין להם בבית הגרנות וכו'. כפו"פ ספי"ח עמ' ת"מ (בשם התוספתא), בבלי יבמות צ"ט ב', ר"מ ספי"ב מה' תרומות.

חרש שוטה וקטן. כלומר, ואפילו יש להם אפוטרופוס, חוששים שמא יטמאו אותה, או יתנום לזרים, לפני שיביאו אותה לביתם. 74 עיין ברשב"א ובריטב"א יבמות צ"ט ב' ובתוספ' שם ד"ה וכולן. ולהלן חגיגה פ"א ה"ב: יודע לפרוש חוקו חולקין לו על הגורן. וכ"ה בד שם. אבל בכי"ע שם: יודע לפרוס את חיקו חולקין לו בגורן. ובס"ז שלח (ט"ו ל"ח, לפי הילקוט שם רמז תש"נ): וכל היודע לפתוח הקו (הכהנים) חולקים לו בבית הגרנות. ובמדרש הגדול שם: וכל שהוא יודע לפרוס ידיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. וברור שהגירסא חקו (חיקו) נכונה, ופירושו אם הקטן יודע לפתוח או לפרוש כנף בגדו (עיין מ"ש לעיל ברכות פ"ב שו' 47) כדי לקבל את התרומה חולקין לו, מפני שיש בו דעת. ובבבלי (סוכה מ"ב א'): היודע לפרוס כפיו 75 וכ"ה בכל כתה"י ובה"ג סוף ה' ציצית ד"ו, מ"ז סע"א, ד"ב, עמ' 237, ובר"ח במקומו ובראשונים שם. חולקין לו תרומה בבית הגרנות. וכבר נתקשו בו הראשונים, 76 עיין בתוספ' שם ד"ה היודע לפרוס, בתוספ' הרא"ש, בריטב"א, במאירי ובר"ן שם. שהרי מפורש במשנתנו (מגילה פ"ד מ"ו) שאין קטן נושא את כפיו, עיי"ש שנדחקו. אבל לפי המקבילות בתוספתא ובספרי זוטא ברור שאין כפיו אלא כנפיו, כלומר, היודע לפרוס חיקו. ואין ספק שכן פירש הר"מ הנ"ל שפסק: והקטן שאין בו דעת 77 כגי' שני כתי"י על קלף. אבל בכל הדפוסים הישנים וכן בשני כתי"י תימן ובכת"י מזרחי עתיק: שיש בו דעת. ובר"מ ד"ו של"ד ואילך: שאין בו דעת וכו'. והדפיסו כן ע"פ הכ"מ שפתח: ומה שכתב והקטן שאינו יודע לפרוש חוקו וכו'. אבל מיד אח"כ הוא כותב: "ובספרי רבינו כתוב שיש בו דעת, כלומר שיש בו דעת לפרוש כפיו" (כ"ה בכ"מ בד"ר). והמגיהים בד"ח תקנו בכ"מ: "ובספרי רבינו כתוב שאין בו דעת, כלומר שאין בו דעת לפרוש כפיו". לפרוש חיקו. 78 כ"ה בר"מ ד' רומי ובכל כתה"י (אלא שבכ"י רבינוביץ בטעות: חלקו, ובכת"י אחר: חקו). ומכאן שאם יש בו דעת לפרוש את חיקו חולקין לו, כברייתא הנ"ל. וכבר העירותי ע"ז בקיצור בתס"ר ח"א, עמ' 245.

57-58. טומטום ואנדרוגינוס. ופירשו בבבלי יבמות (ק' רע"א): בריה בפני עצמה נינהו. ופירש"י: והויא זילותא דקדשים. ועיין להלן בכורים פ"ב ה"ו ומש"ש.

58. נשים ועבדים. ופירשו בבבלי (שם) שבאשה חוששין משום ייחוד, או משום שמא תתגרש ותמשיך לתבוע תרומה, ובעבד שמא יעלו אותו ליוחסין. 79 עיין היטב בספרי שופטים פי' קס"ה, ריש עמ' 215, ובהערות ד"א פינקלשטין שם. ובירושלמי מע"ש פ"ה סה"ה, נ"ו סע"ב: "אין שלח תלמידיה אמור ליה אתם כתיב". ולכאורה מוכח משם שאינו יכול לשלוח את אשתו ועבדו, שאינם מצווים על הטומאה, ויכולים לעבור דרך מקום טומאה, ולקבל מעשר ראשון. וברור שאין שם אלא דיחוי בעלמא, שהרי כתוב: אתם וביתכם, עיין לעיל שם בירושלמי. ובירושלמי (יבמות פי"א ה"ה, י"ב ע"א, כתובות פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד): דתני ר' חייה נשים ועבדים אינן חולקין על הגורן, אבל נותנין להן מתנות כהונה ולוייה מתוך הבית, והיא הברייתא שלעיל פאה פ"ד ה"ד. ועיין מ"ש לעיל עמ' 180 שו' 13.

וערל וטמא. אעפ"י שהערל (שהוא אנוס שמתו אחיו מחמת מילה) יכול להאכיל לנשיו ועבדיו, והטמא יאכל לכשיטהר, מ"מ מאוס הוא ליתן לו תרומה בפרהסיא.

והנושא אשה שאינה הוגנת לו. שהרי פסלו אותו החכמים לכהונה, עיין במשנת בכורות ספ"ז.

58-59. וכולן נותנין להן תרומה מתוך הבית וכו'. וכ"ה הלשון ("נותנין להן וכו'") בירושלמי שהעתקנו לעיל. אבל בבבלי הנ"ל (צ"ט סע"ב): וכולן משגרין להם לבתיהם. וכן בר"מ ספי"ב הנ"ל: וכולן משלחין להן לבתיהן וחולקין להן כשאר קדשי הגבול. וכבר כתבנו לעיל פאה עמ' 180 שאין הבדל בלשון, וכשנותנים מתוך הבית משלחין לכהן לביתו (ועיין מ"ש לעיל שו' 54–55).

59. חוץ מן הטמא והנושא וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכאן מפורש שאין חולקין לטמא בשום פנים, ואפילו לביתו אין משלחין לו, אבל ערל הוא בכלל "וכולן" ופירשו ביבמות (ק' א') שלטמא קונסין מחמת שלא נזדהר, אבל ערל שמתו אחיו מחמת מילה אנוס הוא. אבל הר"מ בספי"ב פסק שאף לערל אין משלחין, וכבר תמהו עליו במהרי"ק ובכ"מ שם. ועיין מאירי יבמות שם עמ' 361 ובהערת ר"ח אלבק שם. ועיין מ"ש לעיל עמ' 182 שו' 20 ד"ה וטמאים.