תוספתא כפשוטה על תרומות י:י

33-34. סך כהן עצמו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל וכו'. וכן בירושלמי מע"ש (פ"ב ה"ב, נ"ג ע"ג): סך הוא כהן שמן של תרומה ומביא בן ביתו 40 כתיב מלא במקום: בן בתו, עיין דק"ס מגילה, עמ' 138, הע' ה'; מבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 1241. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמק 176 (לשו' 12). של ישראל ומעגלו על גבי מעיו, ואינו חושש. והפירוש כאן ברור, שהכהן סך את עצמו ומעגיל על עצמו את בן בתו, והוא מותר מפני שהשמן כבר נתחלל ע"ג הכהן. ברם בבבלי כריתות (ז' א') שנינו: תני רב חנניה קמיה דרבא מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מ"ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש. א"ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב, כיון דחלליה הא איתחיל, אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר שמן משחת אלקיו עליו, שמן משחה קרייה רחמנא דאע"ג דאיתא עליו לא איתחיל. והנה לפי גירסא זו ברור שהתלמוד מחלק בין שמן תרומה ובין שמן המשחה, ששמן תרומה מתחלל ושמן המשחה אינו מתחלל. אבל נוסח הברייתא שלנו בבבלי בדפוסים כולו מתוקן ע"פ רש"י ופירושו. ובכי"מ שם: דתניא כהן שסך שמן של תרומה לבן בתו ישראל, מתעגל בו ואינו חושש. והפירוש מבואר במיוחס לר"ג שם (בהוצ' ראם, ה' ע"ב): "כהן שסך שמן של תרומה [ל]בן בתו ישראל שאינו רשאי לסוכו, ואעפ"כ מתעגל בו, אותו בן בתו ישראל מתהפך בו באותו שמן, כדי שימשח כל גופו, ואינו חושש לשם איסור, הואיל והוא לא שם על עצמו קודם לכן באיסור. א"ל. לא דמי התם בשמן של תרומה ומתו בו כי יחללוהו, הוא הכהן שסכו ענוש שחיללו, וכיון שחיללו יצא לחולין, הלכך מתעגל בו ואינו חושש. הכא אע"ג דאיתא עליו לא איתחל, דהא נמשח ראשו בהיתר, וכיון דלא איתחל, הלכך כי סכו על בני מעיו חייב". ולפי גירסא זו ופירושה, ההבדל בין שמן תרומה ושמן המשחה הוא שבשמן תרומה כאן סכו באיסור ונתחלל, אבל בשמן המשחה הרי סכו בהיתר ולא נתחלל. [ועיין היטב בס׳ התרומה ה׳ שבת סי׳ רל״ח וצ״ע.] וכדי להוציא מגירסא זו ופירושה כתב רש"י שם: "כהן שסך בן בתו ישראל מתעגל בו כו'. ופי' כהן שסך את עצמו שמן, יכול בן בתו ישראל לבא להתעגל בו, ואפילו גדול, ושף עצמו באבי אמו ואינו חושש, אלמא כיון דבטלה בהיתרא בטלה, והכי תניא בהדיא בתוספתא דמסכת תרומות סך כהן את עצמו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו על גביו". ורבינו הביא את התוספתא כדי להוכיח שהכהן סך את עצמו ולא את בנו, ונמצאנו למדים ממנה שהשמן בטל אפילו אם ניסוך בהיתר. 41 ולפ"ז אין להוכיח כלל מדברי רש"י שאין התרומה מתחללת אלא דווקא אם נתחללה בהיתר, שהרי כל עצמו של פירש"י כאן בא להוציא מפירוש המיוחס לר"ג הנ"ל, שפירש להפך, כלומר, שאין התרומה מתחללת אלא דווקא אם נתחללה באיסור, והוכיח רש"י מן התוספתא שאף בהיתר דינו כן, ולפיכך הגיה ופירש אחרת. וכן יוצא מדברי הראשונים (עיין תוספ' מנחות ס"ט א' ד"ה דבלע, ר"ש אהלות פי"א מ"ז; תו"י יומא פ"א רע"א) שאפילו זר מחלל את התרומה. ועיין במל"מ פי"א מה' תרומות ה"ה שדייק מלשון הכ"מ (והוא באמת לשון רש"י הנ"ל) שאין התרומה מתחללת אלא אם ניסוכה בהיתר. ולפי דברינו אין שום ראייה מלשון רש"י. ועיין לעיל דמאי פ"א הכ"ג שו' 58 ובמל"מ הנ"ל. והר"מ (פי"א ה"ח) העתיק את לשון התוספתא. ובסמ"ג (לאוין רנ"ח, ע"ה ע"ד) העתיק את לשון הבבלי.

34-35. ונכנס למרחץ. כלומר, סך את עצמו מחוץ למרחץ דווקא, אבל במרחץ אסור לסוך בשמן של תרומה משום בזיון קדשים. עיין בירושלמי שביעית פ"ח סה"ב, ל"ח ע"א, ובבאור הגר"א שם, ומ"ש בתס"ר ח"א עמ' 59. 42 עכשיו ראיתי שכבר קדמני בעיקר הדברים במל"מ הנ"ל.

35. אין הזר נמנע וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ואין הזר נמנע וכו'. ומכאן שהלכה זו דבוקה לשלפניה. וכן בר"מ (פי"א ה"ח הנ"ל): ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ מותר לזר וכו'. ועיין להלן.

מלמשחינו. בכי"ע: מלמשחו. ובד: מלשמשינו. ובר"מ הנ"ל (בכל הדפוסים, לרבות גם ד' רומי ושונצינו): מותר לזר למושחו, ולא מצאתי קיום לגירסא זו בשום כת"י. ובכ"י על קלף (זולצברגר): למששו. ובכ"י שני על קלף (רבינוביץ): לשהותו. ובשלשה כת"י אחרים: למשותו (למשתו). ונראה שהגירסא (ברמב"ם) "למשותו" נכונה (וממנה נשתבש למושחו). וכן במשנת שבת פכ"ב מ"ו (הוצ' לו, קויפמן פרמה ועוד): סכין ומתמשין. ובפיה"מ להר"מ שם: ומתמשין (כ"ה בכי"י) הוא מגזרת משה, משיתיהו, ועניינו משיכה וגרירה, כלומר, שמושכין וגוררין הידים על הגוף בחוזק. וגירסא זו מתאימה לגירסת ד כאן: מלשמשינו (מלמשמשינו, עיין בשנו"ס למשנת שבת הנ"ל), ועיין בכ"מ במקומו. ולהלן שבת פ"ג (ד פ"ד) ה"ו: אין משמשין (ד: משחין; כי"ע: מושחין; כי"ל: ממשחין) את המעיין. וצ"ל: אין ממשין וכו'. ואין הבדל להלכה בין הגירסאות, והעיקר הוא שמותר לו לישראל לשוף את הכהן בשמן של תרומה, אע"פ שידיו של ישראל ניסכות בשמן. ולכאורה אין הלכה זו מובנת, שהרי כבר אמרנו לעיל שהשמן מתחלל ע"ג הכהן, ופשיטא שאם הכהן סך את עצמו מחוץ למרחץ וכבר נתחלל, מותר לו לישראל למרח את השמן על גביו. ולפיכך נראה שאין התרומה מתחללת אלא דווקא אם הכהן נותנה על גופו כסיכה שתבלע במקומה, אבל אם נתן הרבה שמן במקום אחד כדי למרחו אח"כ בשאר הגוף לא נתחלל. 43 ואינו דומה לשמן המשחה שבראש כהן גדול שהיה מתחלל לולא הפסוק (עיין מ"ש לעיל שו' 33, 34), שהרי שמן המשחה לא ניתן לסיכה על הגוף, וכשניתן על הראש כבר נעשתה מצותו, והיה בדין שיתחלל מיד, אלא שלמדנו מן הכתוב שאינו מתחלל כל זמן שישנו עליו. עיין בתוספ' כריתות ז' א' ד"ה מניין ובתוספ' הרא"ש שם בהשמטות לשטמ"ק בסוף המסכת. והכהן, מכיוון שאסור היה לו לסוך בתרומה בבית המרחץ, היה נותן בראשו הרבה שמן, 44 עיין להלן בתוספ' שבת פט"ז (בד פי"ז) הט"ז. ועיין בבלי שם קכ"ח ב'. וממנו היה מתחיל לסוך את שאר האברים. 45 עיין בבלי שם ס"א א' ובמס' ד"א פ"י (הוצ' היגר, עמ' 298). וכאן לא נתחלל כל השמן שע"ג הראש, ועודף השמן הוא עדיין כמונח בכלי, ומ"מ התירו לו לישראל לסוך ולמשמש בשמן זה את גוף הכהן, מפני שהוא עושה כן לצורך הכהן, ואינו חושש למקצת השמן שידו ניסכת בו. ורק ע"פ שיטה זו נבין את פיה"מ להר"מ במע"ש (פ"ב מ"ב) שנתקשו בו במל"מ ובמעשה רוקח על הר"מ כאן. שכן שנינו במשנת מע"ש הנ"ל: ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מע"ש בירושלים וחכמים מתירין. ופירש הר"מ שמעולם לא נחלק ר"ש על היתר סיכה במע"ש בירושלים, אלא כוונת ר"ש שאסור לו לאדם לאמר לחבירו שיסוך אותו במע"ש, כדי שע"י זה תמשח יד הסך, ונמצא מרויח בעבודתו, עבודת הסיכה. ואמרו החכמים לר"ש אם הקל בתרומה החמורה "ר"ל שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו, ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן, 46 והר"מ כותב כל זה בערבית, כלומר, אין כאן ציטטה. אינו דין שנתיר זה במעשר שני הקל שהוא מותר לזרים, ונאמר גם כאן (כלומר, במע"ש) שלא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן. וכן אמר בתלמוד (כלומר, בירושלמי שם הנ"ל) מה היקילו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגילו על גבי מעיו ואינו חושש". והדברים הללו אינם מובנים כלל, ומה לה לברייתא זו (הרישא שבתוספתא כאן) לדברי ר"ש במע"ש, והרי כאן מותר לו לעשות כן מפני שנתחללה התרומה, עיי"ש במשל"מ הנ"ל. ולפי דברינו הנ"ל דברי הר"מ מבוארים. ורבינו דייק משינוי לשון הירושלמי שהעתיק: "על גבי מעיו" שהכוונה היא שהכהן עושה כן לצורך עצמו, כלומר, הכהן רוצה לסוך ולמשמש בבני מעיו, 47 עיין להלן שבת פ"ג (ד פ"ד) סה"ו ומ"ש בתס"ר ח"א, ריש עמ' 114, ועיין בבלי שם קמ"ז ב, וסנהדדין ק"א א'. ומנהגם היה למשמש ואח"כ לסוך, ואומרת הברייתא שמותר לו לכהן לסוך שמן הרבה במקום אחד, ולהביא בן בתו של ישראל ולהעגילו ע"ג מעיו ואינו חושש, אעפ"י שבזה אף בן בתו ניסוך, מפני שעושה כן לטובת הכהן, ואין אנו חוששים לשמן שמתדבק בבן בתו, אעפ"י שהשמן לא נתחלל לפני הסיכה והמשמוש.

35-36. לא יתן כהן שמן של תרומה וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע הסדר הוא: שמן של תרומה אין סכין (כלומר, הרישא של הי"א) וכו' לא יסוך כהן שמן של תרומה על גבי טבלה וכו'. והברייתות נכפלו להלן שביעית פ"ו ה"ט ואילך והובאו בירושלמי שם פ"ה ה"ח, ל"ח ע"ב. ועיין להלן שבת פט"ז (בד פי"ז) הי"ד ומש"ש.

36. על גבי טבלה של שייש להתעגיל עליה. בר"מ פי"א מה' תרומות ה"ו: אבל לא יתן שמן על גבי טבלא של שיש להתעגל עליה מפני שמאבדו. והכוונה היא שאף בטבלא של שיש שאינה בולעת, מ"מ נשאר קצת שמן ע"ג השיש שאינו נכנס בגופו (עיין במהרי"ק שם וברש"ס שביעית, קכ"ה סע"ב). אבל אם עבר ונתן והתעגל עליה, כבר נתחלל. ועיין לעיל דמאי פ"א שו' 58 ומש"ש.

רבן שמעון בן גמליאל מתיר. וכ"ה להלן בשביעית ובירושלמי שם הנ"ל. אבל בתוספתא שבת הנ"ל לא נזכרו דברי רשב"ג (שהרי האיסור שם הוא מטעם אחר, עיין לפ"ש בתכלת מרדכי שם). ברם בירושלמי (שם פ"ו ה"ב, ח' ע"א, ובמקבילה בסנהדרין פ"י ה"א, כ"ח ע"א) אף שם: רבן שמעון בן גמליאל מתיר. ועיין מ"ש להלן בטעמו של רשב"ג. ולעצם העניין כבר העיר ברילל 48 יאהרביכער שלו ח"א, עמ' 216. על האניקדוטה באדריאנוס קיסר שמסופר עליו שפעם ראה חייל זקן מתחכך בכותל בבית המרחץ. וכששאל אותו הקיסר למה הוא נתן לשיש לגרד אותו, 49 Script. Hist. Aug חיי אדריינוס פי"ז סי' ו': Se marmoribus destringendum daret. ענהו החייל שהוא עשה כן מפני שאין לו עבד. ונראה שהעניים נהגו להתעגל ולהשתבר על השיש, מפני שחסו על השמן שלא ילך לאיבוד ויבלע בטבלא שמשתברים עליה (ולפיכך לא התעגלו על העור). וטעמו של רשב"ג מתבאר מתוך דבריו במס' ד"א רבה פ"י (הוצ' היגר עמ' 300): ומעשה ברבן גמליאל שהיה חלוש, חלפו לו שמן על השיש ולא קבל. רבן שמעון בן גמליאל אומר המשתבר על השיש חבירו של חמור, כלומר, כחמור הזה שמתחכך בכותל של אבנים, מה שאין כן בני אדם שהם מתעגלים על קוטובוליה (עיין להלן), ואינם חסים על קצת השמן שיבלע בה. ונראה שלפיכך מתיר רשב"ג לתת שמן על השיש ולהתעגל עליו, מפני שחזקה על אדם המתעגל והמשתבר 50 עיין מ"ש על "שבר" בירחון סיני תרצ"ט, עמ' נ"ד ואילך. ועיין בשירי מנחה בראש ס' מתת יה לר"מ שטרשון, עמ' 47, סי' צ"ה וסי' צ"ז. על השיש שלא ישאיר כלום על גבי השיש, ויתחכך בו עד שיסחט כל השמן שבו. אבל ליתן שמן ע"ג עור אף רשב"ג מודה שאסור, מפני שהעור בולע.