תוספתא כפשוטה על תרומות י:ט

23. בקרו של כהן שהיה עומד וכו'. וכן מעתיק בר"מ פי"א מה' תרומות הי"ח. ולפ"ז פירושו שאם הבקר של הכהן נמצא ברפת אחת עם הבקר של ישראל, או שהכלים של הכהן ושל הישראל נארגים במקום אחד מותר לו לישראל להדליק על גביהן שמן שריפה בלי רשות כהן. כמפורש בר"מ הנ"ל. והטעם הוא, שנר לאחד נר למאה, והרי הוא מדליק לטובת הכהן, ומה בכך שאף הוא יהנה. ובירושלמי כאן (פי"א ה"ז, מ"ח ע"ב): בקרו של כהן שהיה מאכיל אצל ישראל וכו'. ובירושלמי שבת (פ"ב ה"א, ד' סע"ג): בקרו של כהן שהיה עובר (צ"ל: עובד) אצל ישראל וכו'. ולפי גירסא זו פירושה שרועה בקר של כהן שהיה מאכיל (או: עובד) בבקר של כהן אצל ישראל מותר לו לישראל להדליק שמן שריפה על גבו ולהאכיל גם את בקרו לאור השמן.

23-24. וכן כליו של כהן שהיה נארג וכו'. וכ"ה בד ובר"מ הנ"ל ובירושלמי שבת הנ"ל. וכליו הוא לשון יחיד (הכלי שלו). ובירושלמי כאן הנ"ל: וכן בגדו של כהן וכו'. ובכי"ע: שהיו נארגין וכו'. וכבר העירותי בכ"מ שיד "מתקנת" עברה על פני כ"י זה.

25. ישראל שהיה יושב בחנותו של כהן הרי זה ממלא לו את הנר וכו'. הלשון סתומה ואפשר לפרשה שהכהן ממלא לו את הנר לישראל וכו'. אבל אפשר לומר ש"ממלא לו" היא פעולה חוזרת, כלומר הישראל ממלא לו לעצמו את הנר. ובר"מ פי"א הט"ז: ממלא הכהן נר שמן שריפה ונותנו לישראל לעלות בו לעלייה וכו'. ובסמ"ג (לאוין רנ"ח, ע"ה ע"ד) וכן בכפו"פ (ספכ"ג עמ' תס"ו) העתיקו את לשון הר"מ בשם התוספתא. ובירושלמי (כאן ושבת פ"ב הנ"ל): תני ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות ממלא ישראל את הנר שמן שריפה ועולה לעלייה וכו'. ולפי הירושלמי שאף ברישא בשותף עם כהן עסיקינן וודאי שמותר לו לישראל להדליק שמן שריפה לצרכי השותפות בלי רשות כהן. ועיין מ"ש להלן.

26. עולה לעלייה ויורד לדות וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד: לדו', כלומר, לדות (ובד"ח פתרו בטעות: לדור). אבל במשניות ובירושלמי רגיל יותר "חדות" 33 עיין ערוך ערך דות, פיה"ג לטהרות, עמ' 49, ור"ש אהלות פי"א מ"ח. במקום "דות". וחדות הוא בור שהיו מחזיקים בו חביות של יין או שמן (עיין להלן ב"מ פ"ו ה"י) או בור בשדה שהיו אוצרים בו חטים ושעורים. 34 עיין במלונו של בן יהודה ערך חדות סוף הע' 2. ופירושו שמותר לו להדליק שמן שריפה על מנת לעלות בנר זה לעלייה (מקום מגורות החטים והשעורים בבית) או לרדת בו לחדות לצרכי הכהן גרידא, אבל לא לצרכיו. ובר"מ הנ"ל: לעלות בו לעלייה, ולהכנס לחדר וכו'. וכנראה שהיה כתוב בתוספתא שלפני הר"מ: ויורד לחדו' וניסח רבינו: לחדר. ובירושלמי הנ"ל: ועולה (בשבת מוסיף: בו) לעלייה ויורד בו 35 כ"ה בגוף כי"ל בתרומות. ונמחקה המלה "בו" ובין השורות הושלם: לחנות, וכן הדפיסו בד"ו. ובכי"ר חסרות "בו להנות". לעשות צרכיו של כהן וכו'. ועיין בס' הישר לר"ת, יבמות סי' י"א, ו' ע"א, ומ"ש להלן.

27. אם היה שותף עמו בחנות וכו'. וכן בר"מ הנ"ל: ואם היה שותף עמו מותר. כלומר, מותר לו לעשות בנר זה אפילו צרכיו גרידא, כדי שיתפנה מהר לעסקי השותפות, עיין המעשה בר' חנניה בר עכברי בירושלמי הנ"ל. ובמאירי יבמות ס"ו ב' (עמ' 251): וכמ"ש בתוספתא 36 כנראה שצ"ל: בתוספות, עיין בתוספ' שם ס"ו ב' ד"ה לא, ומ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 43. בבית מדרשו של רבי היו מדליקין בשמן שריפה של תרומה בשביל כהנים שהיו שם, ואף ישראל משתמש עמהם לאורה, וכמ"ש בברייתא באחרון של תרומות שאם היה ישראל שותף עם הכהן בחנות, כהן ממלא את הנר בשמן שריפה ומשתמש בו ישראל. ומשמע שפירש הרב כאן מותר, כלומר, לעשות צרכי השותפות. וכן משמע בירושלמי הנ"ל, כפי שפירש ברדב"ז על הר"מ הנ"ל, כדי שלא לעשות מחלוקת בין הירושלמי והתוספתא. וכן משמע מלשון הברייתא שבירושלמי המדברת מלכתחילה בשותפים, שאסור לו להשתמש בשמן שריפה שלא לצורך הכהן. 37 ושמא הכוונה שם שאין לכהן שום הנאה בשמושו של ישראל בשמן שריפה.

27-28. וכן כהן שהיה מסב בתוך ביתו של ישראל וכו'. וכ"ה בד. ובמאירי הנ"ל: וכ"א (=וכן אמרו) שם שכהן שהיה בבית ישראל מדליק לו וכו'. וכן במרדכי יבמות (פ"ז סי' ס"ו): ובתוספתא דפרק בתרא דתרומה 38 וכ"ה אף בד"ק ובד"ו רפ"ב. ועיין לעיל פ"ה הע' 87. תניא כהן שהיה מיסב בתוך ביתו של ישראל וכו'. ובירושלמי (תרומות ושבת הנ"ל): כהן שבא לעשות חשבון עם ישראל והדליק על גביו שמן שריפה ועמד לו והלך לו, אע"פ כן אין מחייבין אותו וכו'. והביאו ברייתא זו לעיל שם (בירושלמי תרומות) והעמידוה במזכה לו את השמן ע"י אחר. וכנראה שפירשוה שהכהן בא לעשות חשבון לצורך ישראל גרידא. ובר"מ פי"א הי"ז: ישראל שהיה אורח אצל כהן, והדליק לו שמן שריפה, ועמד הכהן והלך לו, אינו חייב לכבותו עד שיכבה מאליו. וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה. וברור שהר"מ לא בדה לשון משונה זו (שהכהן הלך מביתו שלו) מלבו ושינה "והדליק" במקום "הרי זה מדליק". ובוודאי גרס כן בתוספתא כאן. ועיין להלן בסמוך בתוספתא.

30. להדליק לו וכו'. מדברי הר"מ הנ"ל משמע קצת שגרס: והדליק (במקום: להדליק) וכו'. ושמא בא הישראל לביתו של כהן לצרכי כהן, ואם לא יתן לו שמן לחזור לא היה בא, וכמעשה של ר' חנינא בר עכברי בירושלמי שם. ועיין מ"ש להלן הע' 39.

30-31. וכן בת ישראל שנכנסה אצל בת כהן וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: בת ישר' שהיה בידה נר מלא שמן וכו'. ואעפ"י שנשמטה שם בבא שלימה, מ"מ למדנו מכי"ע שלא היתה שם המלה "וכן". ובאגודה סוף תרומות (קצ"ב ע"ב): תניא בתוספתא בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת וכו'. ולפ"ז יש כאן עניין אחר. וכן בירושלמי: בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת וכו'. והעמידוה בירושלמי (שם) ששעת משלחת זאבים היתה (כלומר, והתירו לעשות כן מפני הסכנה), ולא עמד ב"ד וביטל את ההיתר. ולפ"ז אין הלכה זו דבוקה לרישא, ויש כאן טעם אחר. אבל אם אנו גורסים כאן "וכן בת ישראל" (כגי' כי"ו וד), עלינו לפרש שאף דין הרישא נתחדש בשעת משלחת זאבים, ולא בא ב"ד וביטל, 39 ולפי זה אין צורך לפרש את הרישא בישראל שבא לצורך הכהן. עיין במשנה למלך פי"א הי"ח. ועיין בפי' הרידב"ז לירושלמי כאן ספי"א, נ"ח ע"ב ד"ה תני.

33. הרי זה נותנת לתוכו חולין וכו'. בירושלמי כאן פי"א ה"ז, מ"ח ע"ב (ובמקבילה שבירושלמי שבת פ"ב ה"א, ד' ע"ד): א"ר אבהו שנה לי יונתן בן עכמאי בת כהן שהיתה עומדת ערב שבת עם חשיכה ובידה נר וכו'. והברייתא מתבארת יפה לשיטת הירושלמי (שבת פ"ב ה"ב, ד' ע"ג) שאסור להדליק שמן שריפה בשבת מפני שאין שורפין קדשים בשבת וביו"ט, ואפילו אם המלאכה נעשית מאליה. וזהו דווקא אם מדליק את הנר בע"ש עם חשיכה לכבוד שבת, ונראה כמדליק את הקדשים ע"מ לשורפן בשבת, אבל אם מוסיפין שמן של חולין לתוך הנר, הרי הוא כאילו מדליק את החולין, ונמצאו הקדשים נשרפין מאליהן. ולשיטת הבבלי (שם כ"ג ב') פירושו שאם נתן חולין בנר הרי מראה שאינו רוצה שיכלה השמן מהר, ואין כאן גזירה שמא יטה, כפירוש המפרשים. ועיין במה"פ בירושלמי בסוף מכילתין ד"ה תני.