תוספתא כפשוטה על תרומות א:ו

הגנב והאנס והגזלן וכו'. ר"מ פ"ד מה' תרומות הי"א, סמ"ג עשין קל"ד, קצ"ז ע"ד.

20. תרומתן תרומה וכו'. כ"ז חסר בירושלמי בכורים, ומתחיל מיד: בזמן שהבעלים מרדפין וכו'. עיין להלן. 14 בבבלי ב"ק קי"ד א' בכי"ר נזכר כאן: והפקירן הפקר, אבל במקבילות ליתא אף בכי"ר, עיין דק"ס ב"ק, עמ' 284, הע' י'.

20-21. אם היו בעלים מרדפין אחריהם וכו'. בירושלמי בכורים מוסיף: אם אין הבעלים מרדפים אחריהם תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדישן הקדש. וכן מעתיק בריבמ"ץ בכורים פ"ב מ"ג (בלי ציון המקור). ומשמע לכאורה שאם אין הבעלים מרדפים אחריהם סתמא מתייאשי, והרישא שלנו בסתם. ובבבלי ב"ק חסרה כל בבא זו, והעמידו את הברייתא אליבא דעולא בידוע שנתייאשו (או בלסטים מזויין, או אליבא דרבי שאינו מחלק בין גנב לגזלן). ועיין בכ"מ פ"ד מה' תרומות הי"א ובמאירי ב"ק עמ' 195. אבל עיין להלן כתובות פ"ח סה"ג, ב"ק פ"י סהכ"ד, ומה שפירשו בבבלי ב"מ כ"ב א'. ועיין בדברי שמואל בבבלי ב"ק קי"ד ב' (לעניין אחר).

21-22. בעלי בתי סיקריקון וכו'. בד: בעלי בתים סיקרקון וכו'. והואיל וסופר כי"ע רגיל להשמיט את סימן הקיצור בכגון דא, הרי קרוב לוודאי שגם לפנינו צ"ל בעלי בתי' וכו'. ומוכח מכאן שבבעלי בתים סיקריקון אפילו הבעלים מרדפים אחריהם תרומתן תרומה. ואין ספק שצדק בח"ד שפירש שאנו עוסקים בבעלי בתים שקנו מן הסיקריקון, ונשנתה לפי המשנה האמצעית (עיין להלן גיטין פ"ח ה"א בהוצ' צוקרמנדל) שלפיה: לוקח ואין נמנע וכו', אם יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם (ועיין במשנה שם פ"ה מ"ו ובירושלמי ובבבלי שם). וע"פ משנה זו מותר לו לקנות מן הסיקריקון אלא שמחוייב להחזיר לבעלים אם יש בידם ליקח. נמצאנו למדים שאפילו הבעלים מרדפין אחריהם, כל זמן שלא החזירו תרומתן תרומה (שהרי קנו בהיתר) אעפ"י שמחוייבים להחזיר לבעלים. אבל אחרי שהושיב רבי ב"ד (עיין במשנה הנ"ל), אסור לישראל לקנות לפני י"ב חדש, ואם קנה לפני כן הרי דינו ככל הגזלנים, וכמו ששנינו ברישא. ואם קנה אחרי י"ב חודש הרי השדה שלו ותורם לכתחילה. ומכיון שהר"מ פסק (פ"י מה' גזלה ואבדה ה"ג) כמשנה אחרונה, הרי ממילא אין מקום להלכה שלנו, ולפיכך השמיטה. ובר"מ פ"ב מה' בכורים הי"ב כתב במקום סיקריקון שבמשנה (בכורים פ"א מ"ב): בעלי זרוע שאונסים את הבעלים ולוקחין מהן ארצותם בפחות. ועיין במהרי"ק שם שהבין בדברי הר"מ שהכוונה לבעלי זרוע שהם לוקחים מן הבעלים את השדות בפחות. ועיי"ש שנדחק. ואעפ"י שפשטות הלשון מורה כדברי המהרי"ק, אבל יתכן שהר"מ הגדיר כאן את הסיקריקון, ולפ"ז הפירוש הוא: ולוקחין מהן, כלומר קונים מבעלי הזרוע את הארצות שאנסו בפחות משויים. עיין במשנת גיטין הנ"ל, בפיה"מ להר"מ שם ובפ"י מה' גזו"א ה"ג. ועיין בפיה"מ למשנת בכורים הנ"ל שפירש אחרת. ומוצא המלה סיקריקון עדיין לא נתברר בוודאות, עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ה (תרצ"ד) עמ' 23 ואילך.

22-23. הבן והשכיר העבד והאשה וכו'. כל הברייתא הובאה בתשובה לגאון 15 רב האי? עיין תשה"ג אסף, הוצ' מק"נ ירושלים תש"ב, עמ' 181, סי' י"ח. (גנז"ש ח"ב עמ' 56–57). ולכאורה יש כאן סתירה בגוף הברייתא, שהרי כאן מפורש שאין הבן תורם אלא על מה שהוא אוכל, ובסיפא שנינו שהבן תורם בשל אביו. וכן יש כפילות בדין האשה ברישא ובסיפא. ואפשר שברישא אנו עוסקין בבן הבית ובאשה שנושאת ונותנת בתוך הבית (עיין במשנתנו שבועות ספ"ז) ויגידו עליהם רעיהם, ובסיפא אנו מדברים בבן ממש ובאשה אצל בעלה. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ד ובגירסת הגאון בגנז"ש הנ"ל עמ' 57. ובר"מ פ"ד מה' תרומות הי"ב (ועל פיו ניסח בסמ"ג עשין קל"ד, קצ"ז ע"ד) פסק כתוספתא שלנו והעתיק: הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין, אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו. הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות. ובניסוה זה יישב רבינו את הסתירה, והיינו כשהבן אינו סמוך על שלחן אביו בקביעות אינו תורם אלא על מה שהוא אוכל בלבד, אבל אם אוכל עם אביו תורם (על כל הסעודה?), וכן אשה תורמת את כל העיסה, אעפ"י שאינה אוכלת אלא מקצתה. ועיין להלן ב"ק פי"א ה"ד, ועיין ירוש' כתובות פ"ז ה"ז, ל"א ע"ב, בבלי שם ע"ב א'. ובמל"מ פ"ד מה' תרומות הנ"ל העיר על הברייתא בבבלי יבמות פ"ו א', שמבואר שם שנשואה בת ישראל (כלומר הנשואה ללוי) נותנת רשות לתרום. ופי' המפרשים שנותנת רשות לתרום את הכרי של בעלה, ומכאן שאשה יכולה לתרום על של בעלה, וכן פסק בשו"ת תרומת הדשן ס' קפ"ח. והנה כבר ישב על מדוכה זו במאירי יבמות במקומו (הוצ' הר"ח אלבק עמ' 314), וכתב: בת ישראל הנשואה ללוי נותנת רשות שלא מדעת בעלה וכו', וכ"ש שהיא בעצמה תורמת. ומ"מ דוקא על מה שהיא אוכלת אבל לא על הכל, אלא אם כן לעיסתה. ברם מפי' רבינו הלל לספרי קרח פי' קכ"ב (נ' ע"ד) משמע שפירש את הברייתא שם שנותנת רשות, פירושו שהיא נותנת רשות לישראל להפריש תרו"מ מן המעשר טבל שלו, מפני שדינה כלויה, וצריך ישראל לקבל רשות מן הלוי כדי לתרום תרו"מ (ודלא כר' אלעזר בן גמלא ור' יוסי להלן סה"ט, עיין מש"ש). וכן פירש באו"ש על הר"מ שם במקומו מדעתו, עיי"ש שהאריך בטו"ט, וא"כ אין זה עניין כלל לברייתא שלנו. ובאו"ז ה' חלה (סוף סי' רכ"ה, ל"ד ע"ג) כתב: מצות הפרשת חלה על האשה רמיא, הלכך אעפ"י שהעיסה היא של בעלה היא משוויא שליח להפריש חלה אפילו שלא מדעת בעלה, דהא מצוה דידה היא (עיין בבלי שבת ל"ב א'). ולפי פירש"י הרי מפורש ביבמות שמותרת להפריש שלא מדעת בעלה, אפילו בדבר שאין המצוה דידה, אבל לפי פירוש רבינו הלל והגרמ"ש הנ"ל ניחא. מ"מ בתוספתא שלנו מפורש שאשה תורמת על עיסתה שלא מדעת בעלה, אעפ"י שאין המצוה שלה, וכן משמע בירוש' כתובות פ"ז ה"ז, ל"א ע"ב ובבבלי שם ע"ב א'. ושמא "תורמת" ביחס לעיסה פירושו מפרישה חלה. עיין לעיל דמאי רפ"ג שו' 2. ועיין בה"ג ה' חלה ד"ו ט"ו ע"ב ומ"ש לעיל עמ' 116.