תוספתא כפשוטה על תרומות א:יא

38-39. אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב וכו'. וכ"ה להלן ב"ב פ"ח. וכ"ה בראשונים שנציין להלן (ובחי' הר"ן שם יש ט"ס). אבל בבבלי גיטין הנ"ל (בכל הנוסחאות והקדמונים): ואין אפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברעה ולגאול ביפה וכו'. ועיין בח"ד מה שדייק מלשון זו, ואין צורך, מפני שהברייתא בבבלי נקטה את לשון המשנה בערכין (פ"ט מ"ב), ועיין גם בבלי ב"מ ק"ח ב'. והתוספתא הובאה ברשב"א, ריטב"א, וחי' הר"ן גיטין נ"ב א' ובמרדכי שם פ"ד סי' שפ"ב.

39. ברעה ליקח ביפה. ופירשו בבבלי הנ"ל: דילמא משתדפין. ובה' פסוקות (הוצ' ששון עמ' נ"ה) גרס: זמנין דלא משפיא (ולהלן בסמוך שם גרס: זימנין דמשתדפא), וכן בס' המקח והממכר לרב האי ריש ש"ו: דלמא לא משפיין, כלומר, שמא יש עליהם ערעור. ובה' ראו עמ' 44: פעמים שאינה מיפה. ועיין מ"ש להלן שו' 43.

אין דנין לחוב ולזכות וכו'. בבבלי גיטין הנ"ל שאלו: לזכות אמאי לא? ותירצו: אלא לחוב על מנת לזכות. ופירש"י: אם דנו כדי לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדין. ועיין בהשגות פי"א מה' נחלות ה"ז. אבל בר"מ שם: ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים, שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים. ועיין במ"מ שם. ובירושלמי (גיטין פ"ה ה"ד, מ"ז ע"א; ב"ק פ"ד ה"ה, ד' ע"ב) שנינו: אמר ר' יוחנן בתחילה אין מעמידין אפיטרופוס ליתומים לחוב להן אלא לזכות להן, ואם חבו חבו. ר' יוסי בר' חנינה אמר בין בתחילה בין בסוף אין מעמידין להן, בין בזכות בין לחובה. ובבבלי קידושין מ"ב א': מניין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות. לחוב אמאי? אלא לחוב ע"מ לזכות. וכבר נתקשו הראשונים (עיין בתוספ' שם ד"ה אלא ובראשונים שנציין להלן) בסתירה מן הסוגיא בגיטין. ומהם 28 בעל העיטור (חלוקת שותפין, הוצ' רמא"י, כ"ח ע"ג) וסייעתו. שחלקו בין אפוטרופוס שמינוהו ב"ד ובין אפוטרופוס שמינוהו אבי יתומים. והקשו עליהם שהרי מוכח מסוגיית גיטין שאף באפוטרופוס שמינוהו ב"ד אין דנין לחוב על מנת לזכות, ותירצו שהסוגיא בקידושין היא בהרשוהו באופן מיוחד לדון דין זה, וכמו שמפורש בתוספתא להלן בסמוך, עיין מש"ש.

להכניס ולהוציא ליתומים. וכ"ה לחלן ב"ב פ"ח. אבל בבבלי חסר. ובעיטור (ריש אות פ"א, אפיטרופוס): ואפיטרופוס וכו' ומינהו על כל צרכי היתומים לשמור הנכסים ולהאכיל היתומים ולהכניס להם פועלים ולהוציא. וכן בבבלי שבועות מ"ח ב': בן בית וכו' מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות. ועיין להלן כתובות פ"ט סה"ג ור"מ פי"א מה' נחלות ה"ד. ברם כאן הפירוש הוא שאין דנין לא להכניס ולא להוציא, כלומר לא לתבוע ולא להתבע אלא ברשות ב"ד (עיין להלן). ועיין בשטר אפטרופא שפרסם אפטוביצר בצופה האנגלי סדרא חדשה ח"ד עמ' 29. ועיין בתוספ' קידושין מ"ב א' ד"ה אלא.

40. אלא אם כן נטלו רשות מבית דין. מכאן מוכיחים הראשונים 29 הנ"ל (לעיל בפירושנו לסוף שו' 38–39); הרמב"ן בחידושיו לגיטין נ"ב א' ובס' הזכות שם פ"ד (מ"ד ע"ד); הרשב"א ב"מ ע' סע"א; הרב המגיד בשמו פי"א מה' נחלות ה"י; שו"ת הרשב"א ח"ה סי' ק"ב; ח"ו סי' רמ"ט (בשם תוספתא פ' הניזקין!); מאירי קידושין מ"ב א', עמ' 211; רבינו ירוחם, משרים, נתיב כ"ו ח"א; ר"ן מגילה פ"ג סי' אלף פ"ד. שהאפטרופסים רשאים לעשות כל מה שאסרו למעלה אם קבלו רשות מב"ד. ובעיטור, אפיטרופוס, הוצ' רמא"י ע"ח ע"ב: אין רשאין למכור אלא להאכיל וכו' אלא ברשות ב"ד וצוואת אביהן, ואם יארע בו אונס אין היתומין מפסידין. ובתוספ' המיוחסים לר"י הזקן (קידושין מ"ב א') כתב: "ובתוספתא דפ"ק דתרומות תני אין אפוטרופין רשאין לזכות ולחוב אלא ברשות ב"ד. ובירושלמי פ' הניזקין גרסינן אמר ר' יוחנן וכו' (כמו שהעתקנו לעיל שו' 39 ד"ה אין דנין). ומסתבר דהלכה כר' יוסי בר' חנינא וכברייתא דהניזקין שאין מעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ואפי' ברשות ב"ד, ואין כח לב"ד לעשות אפוטרופוס לזה וכו', ולית הלכתא כתוספתא, דההיא כר' יוחנן שייכא, דאמר שיש רשות למנות אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות, ולית הלכתא הכי, אלא כרב נחמן, וכן דעת הר"מ שלא הביא אלא הא דרב נחמן וברייתא דהנזקי' כמו שתמצא בנחלות". ובר"ן גיטין פ"ה סי' תפ"ז: וה"ג בתוספתא וכולם אם נטלו רשות מבית דין מותר שאין לך בדברים אלא מקומן ושעתן (עיין משנת ערכין ספ"ו). ונראה שרבינו הוסיף כן מעצמו כדי לבאר שב"ד יכולים להרשות לאפוטרופוס למכור ברע ולקנות ביפה או לחוב ע"מ לזכות אם נראה להם שהכל הוא לטובת היתומים. אבל אין להם רשות לדון לחוב שלא ע"מ לזכות, במקום שברור שהכל הוא לחובת היתומים, וכתשובת הרשב"א ח"ה סי' ק"ב הנ"ל (בהערה 29).

לחשב עם יתומים באחרונה. בבלי גיטין הנ"ל. ועיי"ש בפירש"י וברא"ש שם סי' ה'.

41. דברי ר'. בבבלי הנ"ל חסר בהוצאות שלנו. אבל ישנו בכי"מ: בה"ג ד"ו, פ"ז ע"א, ד"ב 344; בהלכות פסוקות, ששון עמ' נ"ה, ה' ראו 44; ברי"ף, בתוספ' רי"ד ועוד.

אין ליתומים אלא מה שהניחו וכו'. בבבלי הנ"ל: רשב"ג אומר אינו צריך. ובר"מ פי"א מה' נחלות ה"ה: ואינו צריך לעשות להן חשבונות מה שהכניס והוציא, אלא אומר להן זה הנשאר. ובעיטור (אפיטרופוס, הוצ' רמא"י ע"ח ע"ג): ודוקא באחרונה, אבל בראשונה צריכין ב"ד לחשב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וכל דבר שבא לידן וכו' והוא נקרא שטר שימוש. ועיין בס' השטרות לר"י הברצלוני עמ' 91 ועמ' 7.

42. אבל לא קרקעות וכו'. כ"ז ודברי רשב"ג נשמטו בד בטעות. וישנן להלן ב"ב פ"ח ובבבלי גיטין הנ"ל. ועיין לעיל שו' 33 ד"ה עבדים ומש"ש.

43. אף לא עבדים וכו'. פירשו בבבלי שם: דלמא לא משפיין, כלומר שמא אין הקרקעות משוקטים ונקיים מן ערעורים. ובה' פסוקות (הוצ' ששון עמ' נ"ה) גרס שם: זמנין דמשתדפא. וכ"ה בה' ראו עמ' 44. ונוסחא יפה היא, ובהחלפת קרקעות יש לחשוש שמא השניה יש עליה ערעור (עיין מ"ש לעיל שו' 39), אבל לעניין שדפון שתיהן שוות, ובחילוף עבדים בקרקעות יש מעלה בעבדים שאינה בקרקעות.

44. נשים ועבדים וכו'. וכ"ה להלן ב"ב פ"ח. וכן מעתיק הרשב"א גיטין נ"ב א', וכן מעתיקים בשמו בריטב"א ובחי' הר"ן שם, בשו"ת הרשב"ץ ח"ב סי' קפ"ט ובשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' מ"ז. 30 ובר"ן על הרי"ף גיטין פ"ה סי' תפ"ז העתיק את לשון הברייתא שבבבלי בשם התוספתא. ועיין גם בריטב"א קידושין מ"ב א' ד"ה וקשיא. וקטן לא נזכר כאן כלל, דאטו בשופטני עסיקינן. אבל עבדים היו מתמנים למעשה לאפוטרופסים, 31 בבלי גיטין מ' א'. ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"א ס"ד, עמ' 12 ואילך; ש"ב, עמ' 242. ומכ"ש נשים (כתובות פ"ט מ"ד ואילך), ולפיכך מלמדת אותנו הברייתא שב"ד אין ממנים אותם: עבדים מפני שאינם נאמנים, ונשים שאינן בקיאות במשא ומתן. ברם בבבלי (גיטין נ"ב א') גורס: אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים . וכ"ה בכל נוסחאות הבבלי שבדקתי, וכן הביאו כל הפוסקים. 32 בה"ג ד"ו, פ"ז ע"א, ד"ב, עמ' 344; ה' פסוקות הוצ' ששון, עמ' נ"ה, ה' ראו, עמ' 44; הרי"ף במקומו והר"מ פ"י מה' נחלות ה"ו ועוד. היוצא מן הכלל היחידי שראיתי היא תשה"ג שבעיטור (סוף הרשאה, הוצ' רמא"י ע"ה ע"א) שהעתיקה: כדתניא אין עושין אפיטרופין נשים ועבדים ואם מינהו וכו'. ובמאירי (גיטין שם עמ' 217): ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים, אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הריהו אפטרופוס גמור.

44-45. ואם מינה אותן אביהם בחייו עושין אותן אפיטרופין. וכ"ה להלן ב"ב פ"ח. ובבבלי הנ"ל: ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו. וכ"ה בכל הנוסחאות והפוסקים (עיין לעיל הערה 32). ומלשון זו משמע שאם אבי היתומין מינה אותם כאפוטרופוס ליורשיו , הרשות בידו, ואין ב"ד מסלקין אותן. אבל הרשב"א והבאים אחריו 33 ציינתים לעיל שו' 44 רד"ה נשים. הביאו ראייה מכאן שאפילו לא מינה אותם לאפוטרופסים ליורשיו, אלא שהיו אפוטרופסים בחייו על נכסיו הוא, הרשות בידי ב"ד למנות אותם לאחר מותו, שהרי רואים שהאמין להם. ומשום כך הגיה הרשב"א גם בבבלי: הרשות בידן, כלומר, בידי ב"ד למנות אותם אח"כ.