תוספתא כפשוטה על שביעית ח:ט

29. ללוה קרקע ולמלוה אין קרקע וכו'. כפשוטה של משנתנו פ"י מ"ו. ובירושלמי (פ"י רה"ו, ל"ט ע"ד): רב אמר והוא שיהא קרקע למלוה וללוה. ופירש בספר התרומות (שער מ"ה ח"א סי' י"ז) שרב מצריך קרקע גם למלוה כדי שיקנה לב"ד (את השטר, עיי"ש בגידולי תרומה) אגב קרקע.

29-30. למלוה קרקע וללוה אין קרקע וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד חסרה בבא זו. ובמשנתנו (פ"י מ"ו): אם אין לו, מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא. ומכאן שאם צווח הלוה ואינו רוצה לזכות אינו יכול לכתוב פרוזבול. 43 כשיטת הריטב"א גיטין ל"ז א' (וצ"ל שם: דאילו הוה תמן וכו' במקום: דאיהו הוה תמן וכו') והר"ן שם פ"ד סי' ת"ס, עיין במלא"ש למשנתנו. והוא העיר אף על הר"מ (פ"ט מה' שמיטה הי"ט): "אין קרקע ללוה מ ו כ ר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו, וכ"ה בכל הדפוסים". ומכאן משמע שאינו יכול לזכותו שלא מדעתו. ברם בכל כתה"י של הר"מ שבדקתי הגירסא היא: מזכה לו וכו'. ברם בירושלמי הנ"ל: ור' יוחנן אמר למלוה אעפ"י שאין ללוה. ללוה אעפ"י שאין למלוה. וכנראה שר' יוחנן סובר שיכול לזכותו אפילו שלא מדעתו, ואפילו צווח אח"כ כבר הועיל הפרוזבול. ועיין במלא"ש הנ"ל וברא"ש גיטין פ"ד סי' ט"ו, ובמאירי שם עמ' 155. ולפ"ז נוסח ד שבתוספתא מתאים למסורת ר' יוחנן בירושלמי. 44 עיין מ"ש במבואי לתס"ר ח"ד, עמ' י"ג. ויש להוסיף עליהם כהנה וכהנה. ולפי גירסת כי"ו וכי"ע דין התוספתא הוא כפשוטה של משנתנו, ואם אין ללוה קרקע אינו כותב עליו פרוזבול, ואם מזכהו מדעתו הרי יש לו. 45 וכל החידוש במשנתנו הנ"ל הוא שיכול לזכות לו "כל שהוא" בתוך שדהו וגובה את כל חובו, כמשנת פאה פ"ג מ"ו, עיין במלא"ש שם וברשב"א גיטין ל"ז א'.

30-31. לו אין קרקע ולערבין לו קרקע וכו'. בבלי גיטין ל"ז א', ר"מ פ"ט מה' שמיטה ה"כ. ועיין כפו"פ פ"נ עמ' תרע"ט. והתיבה "בתוספתא" נמשכת למעלה, עיין מ"ש בתס"ר ה"ד סוף עמ' 189.

31. ולחייבין לו קרקע וכו'. בבבלי הנ"ל: לו ולערב אין להן קרקע, ולחייב לו יש לו קרקע, כותבין עליו פרוסבול מדרבי נתן וכו'. וברשב"א שם: נראה דלחייב לו ללוה, או לערב קאמר וכו'. ומלשון הברייתא כאן וכן בירושלמי 46 פ"ט ה"ו, ל"ט ע"ד, שלא נזכר שם ערב כלל. ברור שמדברים בחייב ללוה גרידא, אלא שכוונת רבינו היא שהדין דין אמת בין בחייב ללוה ובין בחייב לערב. ועיין במאירי שם עמ' 154 וברדב"ז על הר"מ הנ"ל. ועיין במשנתנו פ"י מ"ו ובריבמ"ץ שם ד"ה היתה לו שדה ממושכנת.