תוספתא כפשוטה על שביעית ג:יט

הקוצץ בקנים וכו'. במשנתנו (פ"ד מ"ו): המזנב בגפנים והקוצץ בקנים ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח וכו'. ופירשו בערוך (ערך זנב), בריבמ"ץ 49 פ"ד מ"ו. ומ"ש שם בשם אגדת רות (פתיחה, קרוב לסופה) "והשני מזנב בגפנים" היא ט"ס, וצ"ל: מזנב באשכולות, כמו שהוא לפנינו שם, ובב"ר פמ"ב, ג', עמ' 404. ולפי הגירסא "בגפנים" היא ראייה לסתור. וברא"ש שעושה כן כדי להגביר כוחם. אבל כנראה שהר"ש נשמר מפירוש זה, ולא העתיק את פירוש הערוך, עיי"ש. והנכון הוא כפי' ר' יהוסף אשכנזי (מובא במלא"ש) "שמזנב הגפנים כדי לשרפם או לדבר אחר". ובפיה"מ להר"מ שם (סד"ה ירחיק): ובלבד כשלא נתכוין לזמור. ועיין מ"ש בס' משנה ראשונה שם. ועיין מ"ש להלן.

42. מגביה טפח וכו'. במשנתנו הנ"ל: ירחיק טפח. ופירש הר"ש: שמגביה טפח מן הארץ. 50 ועיין גם בריבמ"ץ ומ"ש לעיל. וצ"ע. ור' יהוסף אשכנזי תמה על פירוש זה, וכתב: "דאי הכי הוי ליה למימר יגביה טפח וכו'. ויותר נראה לפרש ירחיק טפח מן המקום שרגילין לזנב או לקצוץ". 51 וכן משמע מפי' הר"מ שכתב: המזנב וכו' פירושו לחתוך את הקצוות (מענאה קטע אלאטראף). ירחיק טפח, ר"ל מן העץ (ען אלשגרה) וכו'. כלומר, אינו חותך את כל הענף אלא מרחיק מגוף הגפן טפה. ועיין בס' משנה ראשונה שם. ובתוספתא כאן מוכח כפירוש הר"ש. ופירשו את משנתנו שההרחקה היא משום עבודת האילן (וכן פירש הרא"ש). אבל בירושלמי מפורש: ר' יוסי הגלילי כבית שמאי (פ"ד מ"ד) וכו', ר' יוסי הגלילי חשש לעבודת הארץ. ולפ"ז אין כאן חשש כלל לעבודת האילן. 52 עיין מ"ש לעיל שו' 32. ועיין בבלי ב"ב פ' ב' ומ"ש בתוספ' אנשי שם למשנתנו. ולא עוד אלא שאפילו יגום מן הארץ יחזור הקנה ויצמח, עיין מ"ש להלן ד"ה אין מטילין את הקנים. ואעפ"י שבזיתים אין צורך בהגבהת טפח וסגי בגימום גרידא (פ"ד מ"ד), כבר תירץ ר"א מלונדריש (מובא בתיו"ט כאן ד"ה ירחיק) ששרשי הזיתים מעכבים יותר את המחרישה משרשי גפנים וקנים.

רבן שמעון בן גמליאל או' וכו'. בירושלמי (פ"ד ה"ה, ל"ה ע"ב): תני הקוצץ בקנים ר' יודה 53 וכ"ה אף בשרי"ר, עמ' 54, בכי"ר ובנוסח הרש"ס שם. אומר וכו'. וכנראה שכן צ"ל גם בתוספתא, והנוסח "רבן שמעון בן גמליאל" נשתרבב מלמטה. ועיין מ"ש לעיל שו' 31.

42-43. לקוץ יתוך לתוך יקוץ. וכן מעתיק מן התוספתא בפ"מ לירושלמי הנ"ל. ובד: לקוץ יחתוך, לחתוך יקוץ, ובכי"ע: לחתוך יקוץ, מקום שנהגו לקוץ יחתוך. ובירושלמי (בכל הנוסחאות): לקוץ יתוק לתוק יקוץ, ופירש הרש"ס לתוק כלומר, לנתק בידים. וכנראה שאף לפנינו צ"ל: יתוק לתוק וכו'.

43. הרי זה מגביה טפח וכו'. כלומר, אעפ"י שמשנה באופן החתיכה, כדי שלא יראה שעושה כן לשם עבודת האילן (עיין לעיל הערה 38), מ"מ חייב נמי להגביה טפח משום עבודת הארץ, וכמו שכתבנו לעיל. ובירושלמי הנ"ל: ומגביה טפח וקוצץ. והיה אפשר לפרש שאו או קתני, אבל מלשון התוספתא מוכח שחדא קתני, ומצריכה שתיהן יחד.

אין מטילין את הקנים וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בירושלמי פ"ד ה"ד: אין מציתין את האור באישת קנים 54 ושמא צ"ל לפנינו: אין מטילין אש בקנים בחישת הקנים. (עיין מ"ש ע"ז להלן), מפני שהיא עבודה. וכן פסק הר"מ (פ"א מה' שמיטה ה"ו): אין מציתין את האור באישת הקנים מפני שהיא עבודת קרקע. ובפי' הרש"ס (ס' רע"ב) ציין לירושלמי שבת (פ"ז ה"ב, י' רע"ב): המצית את האור בחישת קנים וכו', וכל דבר שהוא להניית הקרקע, חייב משום חורש. 55 ובירושלמי ע"ז (פ"ב ה"ט, מ"א ע"ד): מעשה שנפלה דליקה באשת קנים ובאגם תמרים וכו'. ובמקבילה שבבבלי (שם ל"ח א'): גוי שהצית את האור באגם וכו', לגלויי אגמא קא מיכוין. ופי' במאירי שם (עמ' 128): לגלות פני הקרקע, כדי לעבדו. ומכל זה משמע שאף כאן האיסור הוא משום עבודת הארץ, ולא משום עבודת האילן. ברם מלשון התוספתא להלן "מפני שהיא מלאכתן" משמע דמשום נטיעת הקנים אתינן עלה. והנה טעם האיסור כאן הוא פשוט, שאם הוא מצית את הקנים במחובר, ובמקום גידולן, הרי אין כאן אמתלא לתלות בה שהוא מכוין לעצים, וברור שהוא מכוין או לעבודת הקרקע או לעבודת האילן. והסופר היוני תיאפרסטוס כותב (תולדות הצמחים ס"ד ספי"א): "כל הקנים חיותם מרובה, וכשהם נחתכים או ניצתים באור הם גדלים יותר יפה. שרשיהם עבים ומרובים וקשה להשמיד צמח זה". והוא מוסיף להלן שם שפקקים נמצאים גם בשרשי הקנה. 56 וכן כותב גם פליניאוס (תולדות הטבע סט"ז פל"ו סי' קס"ג) שבשרשי הקנה מצויים פקקים כמו בגזע. ולעיל שם מעתיק את לשונו של תיאופרסטוס הנ"ל, אבל אינו מזכיר "ניתצים באור". בדם בנוסח פינטיאנוס (לפי שנו"ס בהוצ' Sillig ח"ג, עמ' 42) אינו מזכיר אלא ניתצים באור גרידא. ומכאן אנו רואים שדרכם של הקדמונים היה להצית את הקנים כדי שיגדלו יותר. 57 והואיל והפקקים של הקנים היו אף בשרשים שמתחת לקרקע הרי אפשר היה לשרוף את כל הקנים שעל פני האדמה, מבלי להזיק לגידולם. ועיין בבלי תענית כ"ה ב' וב"ב פ' ב' ובתוספות שם. ושמא הכוונה בבבלי שם לפקק שבתוך הקרקע. ובמזרח נהגו בשיטת ההצתה, ולפיכך כשהוא טורח לקצוץ את הקנים מוכח שמתכוין לעצים, ולא לעבודת האילן, אבל אם הוא טורח יותר, כדי לגמום מן הארץ מוכח שעושה כן כדי ליפות את הקרקע ולהכינה לזריעה. 58 ומה שאינו מעבירם בהצתה הוא משום שמתיירא מפני הדליקה. ולפי כל הנ"ל אם הוא מצית את הקנים עובר גם על עבודת הקרקע וגם על עבודת האילן. ושתי המסורות נכונות.

43-44. בחישת הקנים מפני וכו'. וכ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל נוסח הרש"ס. ובפ"מ לירושלמי הנ"ל: "תוספתא היא בפ"ג, ושם כתוב בחישות הקנים, והיינו הך, כשיש הרבה קנים תכופין זה בזה נקר' הישת הקנים שהן כאגודה וכו'". ובד: בחיצות הקנים, ובירושלמי שלפנינו: באישת קנים. והיא היא, 59 ושינויים כאילו במלה זו מצויים מאד בספרות חז"ל, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 671, וב"ר רפי"ב, עמ' 98, ובשנו"ס שם. ופירושו כמו רחישת הקנים, כלומר, סבך הקנים. 60 בת"י בראשית כ"ב, י"ג מתרגם נאחז בסבך: אחיד ברחישותא דאילנא, עיין בהערות לב"ר הנ"ל. ועיין ערוך ערך חש ג' ובבבלי ע"ז הנ"ל. וביוונית קראו לה: κώμυς, כלומר, אגודה. והסופר תיאופרסטוס (תולדות הצמחים ס"ד פי"א סי' א') כותב שכן קוראים (κώμυθες) למקומות שיש בהם צומת קנים ששרשיהם מסובכים יחד, והם מצויים בכל חלקי אגם.

44. רבן שמעון בן גמליאל מתיר. וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע חסר כ"ז. וטעם ההיתר הוא, שרשב"ג אינו חושש כאן משום עבודת האילן, מפני שקנה אילן סרק הוא, 61 וסתם קנים בחישת הקנים אינם לעלים לחובה, ואין עליהם קדושת שביעית כלל, עיין בבלי סוכה מ' א' וב"ק ק"א ב'. ומותר לנטוע אילן סרק בשביעית. 62 כשיטתו להלן שו' 45. וברישא (שו' 42) אנו גורסים: ר' יהודה אומר וכו', כגי' הירושלמי, עיין מש"ש. ואפילו אם נגרוס לעיל שו' 31: ר' שמעון בן גמליאל וכו' (כגי' הירושלמי, עיין מש"ש) אין כאן סתירה, מפני ששקמה אינו אילן סרק גמור, עיין בפיה"מ כלאים פ"ו סמ"ד. ובאלפא ביתא דבן סירא (הצופה ההגרי ח"י, עמ' 257) מונה במפורש את השקמה בין אילני מאכל. ועיין דמאי פ"א סמ"א ומ"ש להלן כלאים פ"ד שו' 25. ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ד, עמ' 162. ואין שקמה אילן סרק אלא דווקא אם חשב עליו לכך, עיין ירוש' ערלה רפ"א, ס' ע"ג. ומשום עבודת קרקע אין כאן מפני שאגם אינו ראוי לזריעה ולנטיעה אלא לקנים, והוי ליה כחורש בחולות ובמקום טרשין. 63 עיין להלן שו' 46 ואילך. ולת"ק שאוסר לנטוע אילן סרק בשביעית חייב המצית אף משום חורש שהרי האגם ראוי לנטיעת קנים. והא בהא תליא. והר"מ פ"א מה' שמיטה רה"ה פסק שאסור לנטוע אילן סרק בשביעית.

45. מותר לאדם ליטע אילן סרק כדי לעשות סייג וכו'. בירושלמי הנ"ל: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטעין אילן סרק בשביעית. ולא נזכר שם סייג כלל. 64 ושמא הכוונה לאילנות מסוג השקמה (עיין מ"ש לעיל סוף הע' 62). ואמרו בירושלמי (ערלה רפ"א, ס' ע"ג): לסייג, מקום הסייג מוכיח עליו. ורשב"ג שם (עיין להלן ערלה שו' 2–3 ומש"ש) מצריך אילן הראוי לסייג ואף מקום סייג, עיי"ש בירושלמי.