תוספתא כפשוטה על שביעית ג:כ

46. אלא בחולית בלבד. בד ובכי"ע: בחילת וכו'. ובירושלמי הנ"ל: ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחולות. וכן פסק הר"מ בפ"א מה' שמיטה ה"ו.

47. אף בתוך שדה חבירו מותר. וכ"ה בירושלמי הנ"ל בד"ו (וכן בכי"ר: בתוך שדה של חבירו). ובירושלמי עם פי' הרא"ף נשמטה המלה "חבירו" בטעות, והגיה בפ"מ בירושלמי ע"פ התוספתא כאן. ובירושלמי נוסח הרש"ס (ס' ע"ב): אפי' בתוך שדה כותי מותר, ופירש (ס"א ע"א) שרשב"ג סובר כותי כגוי. וכבר תמה באמונת יוסף שם שהרי מפורש לעיל (תרומות פ"ד שו' 51 ובמקבילות, עיין מש"ש) שרשב"ג סובר כותי כישראל. והעיקר כגירסתנו, וכפירוש הפ"מ, ועיין במשנתנו פ"ג מ"ו, פ"ד מ"ד, לעיל פ"א שו' 30–31 ומש"ש.

ובלבד שלא יסמוך לה מענה. בירושלמי הנ"ל: שלא יסמוך את המענה, ובכי"ר שם: שלא יסמוך למעניה (צ"ל: למענית). והיא היא, ופירושו שלא יסמוך את החרישה לקו המענה, 65 מענה יש לה שתי הוראות. א. מדת השטח שצמד בקר חורש ביום. ב. שדה גדולה שאי אפשר לחרוש אותה בפעם אחת מתחלקת ע"י האכר לחלקים, כדי שינוחו השורים בשעה שהוא מהפך את המחרשה לשוב למקום שהתחיל (ירושלים של לונץ חי"א-חי"ב, תרע"ז, עמ' 389). ועיין בס' השרשים לר' יונה אבן ג'נח הוצ' בכר, עמ' 378. ועיין במשנת אהלות רפי"ז ובפיה"מ שם. כדי שלא יראה שהוא חורש להניית הקרקע, ולא ללמד את הפרה.

48. מגרר בחרשין. בד: מגדר וכו'. ובכי"ע: מכרך בחורשין. ובפ"מ לירושלמי (פ"ד ה"ד) מעתיק בשם התוספתא: מגררין בחרשים. ובפי' הרש"ס (ס"א רע"א): ה"ג בתוספתא אבא שאול אומר מברר בחורשין. ובירושלמי שם: מבדין בחדשים. ובפי' הרש"ס שם: והכא גרסינן ומברין בחורשין, ומפרש בפרק כלל גדול דשבת בירושלמי 66 פ"ז ה"ב, י' רע"א: המברה בחרשים, המצית את האור בחישת קנים וכו'. דתולדות חורש חוי. ואף לפנינו צ"ל: מברה, או מברין, ופירושו כורתין ביערות. מלשון הכתוב (יהושע י"ז, ט"ו,י"ח) עלה לך היערה ובראת לך שם וגו', כי יער הוא ובראתו. (גליון אפרים לירושלמי שם).

וגוממו מעם הארץ. וסובר אבא שאול שאין כאן משום עבודת האילן, שהרי אנו תולין שלעצים הוא כורת, ואפילו אם החורשה היא שלא מאילני סרק. ועבודת קרקע אין כאן מפני שהשרשים מעכבים את החרישה, ודינם כזיתים, עיין במשנתנו פ"ד מ"ד. ואעפ"י שבשבת חייב משום חורש (עיין מ"ש לעיל), אין לדמות הלכות שבת לה' שביעית, שבשבת אפילו מרויח בין האילנות חייב, וחייב בחרישה כל שהוא (כדי ליטע כרישה או זכרותה של חטה), ובתיקון כל שהוא, מה שאין כן בשביעית שמוכח מתוך מעשיו שאינו מתכוין כאן לחרישה כל שהוא, אלא לכרות עצים. ובפסיקתא זוטרתי בהר (ל"ב, ד', ע' ע"א): כל מלאכות שצורך השדה והכרם אסור, ושאר מלאכות של בית (דין) מותרין.

ובלבד שלא יקוץ בקורדום. אעפ"י שאינו מתכוין אלא לעצים מ"מ צריך לשנות ממנהג שאר שני שבוע, עיין במשנתנו פ"ד מ"ו וסמ"ה ובריבמ"ץ שם ומ"ש לעיל שו' 32 ד"ה הרי זה מגביה טפח. ואפשר שדווקא מפני שמותר לו לגום עם הארץ אסרו עליו להשתמש בקורדום, כדי שלא יראה כעוקר וחופר. 67 עיין במשנת פאה פ"ד מ"ד; שביעית פ"ה מ"ד; אבות פ"ד מ"ה ועוד בכ"מ.