תוספתא כפשוטה על שביעית ג:יח

מחפירות שניטל מהן אילן וכו'. המפרשים נדחקו מאד בפירוש הברייתא. אבל מתוך דברי הריבמ"ץ (פ"ד רמ"ה) ברור שהוא פירש שמדברים כאן בחפירות שנשארו אחרי ששרש את עיקר החרוב והשקמה (עיין מ"ש לעיל), והוא ירא שמא יפול הנופל לתוכן. עיין מ"ש להלן.

40-41. הרי זה לא יחפה בעפר וכו'. בד: לא יכסה וכו', ובכי"ע ובריבמ"ץ הנ"ל: לא יכסם וכו'. וכל הלשון כאן הוא באשגרה ממשנתנו פ"ד מ"ה, אבל כאן הכוונה היא שלא ימלא את המחפורות בעפר, מפני שהוא מתקן את שדהו, כפירוש הריבמ"ץ. 47 ולא עוד אלא שהריבמ"ץ כתב על משנתנו שם: "הקוצץ קורות שקמה. פי' מעיקרו (כלומר, שעוקר אותה), אותו מקום שניטלו האילנות ממנו לא ימלאנו עפר, מפני שנראה כעבודת הארץ. תניא מחפורות שניטל מהן אילנות הרי זה לא יכסם בעפר וכו'". ונדחק לפרש את משנתנו ע"פ התוספתא כאן, אעפ"י שברישא שם (לעניין המבקיע בזית) ברור שחיפוי בעפר הוא ביחס לאילן עצמו, כפי שמוכה מן הירושלמי שהביא הריבמ"ץ בעצמו שם. אלא שרבינו המשיך את הרישא של מ"ה למ"ד, ושנה אותה כסיפא של מ"ד המדברת בזיתים, עיי"ש בפירושו סמ"ד. ומ"ה התחילה אצלו: הקוצץ קורות שקמה וכו', כלומר, עניין חדש. ובמשנתנו (פ"ג מ"ח): ולא יסמוך (נ"א: יסבוך, והיא היא) בעפר, אבל עושה הוא חייץ. ופירש הר"מ: לא יסמוך בעפר. לא יחזיר העפר לגאיות ההם, כדי שישוה פניהם. וחייץ היא מחיצה, ר"ל להבדיל אותו הגי מכל השדה. ועיין בירושלמי שם סה"ח, ל"ד ע"ד. 48 ועיין במשנתנו ספ"ג וכנראה שאף כאן דין החפירה כן.

41. אבל מכסה וכו'. מכסה לאו דווקא, אלא ממלאן אבנים או קש (עיין במשנתנו עירובין פ"ז מ"ג ובירושלמי שם). והוא הדין שמותר לעשות חייץ מן העפר, עיין מ"ש לעיל בסמוך.