תוספתא כפשוטה על שקלים ג:יג

34. פרוכת ארכה ארבעי' אמה ורחבה עשרים אמה וכו'. כל הברייתות (עד שו' 46) בילקוט סוף תרומה רמז שע"ה בשם התוספתא. והלכה זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ה. והכריע רש"י בחולין צ' ב' שהכוונה לפרוכת של קדשי קדשים (ולא לשל אולם) בהיכל, שהרי ההיכל היה גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים, כמפורש במדות פ"ד מ"ו ומ"ז. והפרוכת פרוסה לרוחבו של היכל, ולגובהו מן העלייה עד הרצפה. ובמפרש לתמיד כ"ט ב' פירש כן והביא ראייה מן התוספתא, שהרי כן מוכח להלן. ועיין בפירוש הרא"ש שם. ובמשנתנו הנ"ל: ושתים עושים בכל שנה, ופירשו המפרשים שהכוונה לשתי פרכות של קדשי קדשים, כסתם משנת יומא פ"ה מ"א, ועיין ר"מ פ"ז מה' כלי המקדש הט"ז. ויותר נראה שהת"ק של התוספתא כאן סובר כר' יוסי במשנת יומא הנ"ל, וסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת, ומפרש את המשנה הקדומה של שקלים באופן אחר, עיין להלן בסמוך. וכן כנראה סוברים כל התנאים שנזכרו כאן, עיין מ"ש להלן.

35. ותולעת שני. בכי"ע ובילקוט הנ"ל נשמט בטעות.

35-36. אחרת היתה שם ארכה עשרים אמה ורחבה עשר אמות וכו'. כנראה שתנא זה מפרש את משנתנו הנ"ל שהפרוכת השניה היא לא הפרוכת הכפולה של קדשי קדשים (עיין מ"ש לעיל), אלא הפרוכת שהיתה על פתח ההיכל 18 ועיין מ"ש יוסיפוס במלחמות היהודים ס"ה רפ"ה, 216. שגובהו עשרים, ורחבו עשר (משנת מדות רפ"ד). ואעפ"י שהיו י"ג פרוכות במקדש, 19 עיין בבלי יומא נ"ד א', כתובות ק"ו א'. ועיין מ"ש יוסיפוס הנ"ל שם פ"ד, 212. כולן לא היו אלא לצניעות, אבל זו שעל פתח ההיכל היתה, כנראה, מחיצת חובה. ולעניין המשכן כתוב (שמות כ"ו, ל"א): ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חשב יעשה אותה כרבים. ולהלן (שם ל"ז): ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם . ופרוכת ההיכל היתה כנגד המסך לפתח האהל. ועיין תמיד פ"ז מ"א, ומ"ש בכ"מ פ"ה מה' כלי המקדש הי"א.

36-37. ושש משזר מעשה רוקם. כ"ה בד, בכי"ל, בילקוט הנ"ל, וכן היתה הגירסא אף בכי"ע, אלא שיש שם השמטה לפני "מעשה רוקם". וכן מוכח מן הפסוק (עיין מ"ש לעיל) ומן ההמשך להלן. ובכי"ו בטעות: מעשה חשב .

37-39. ר' יהודה או' זו שמוציאין אותה מבפנים היתה מקופלת אחד לשנים ושנים לארבעה היתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ. כלומר, לדעת ר' יהודה לא היו עושין בכל שנה פרוכת חדשה לפתחו של היכל, אלא מוציאים את פרוכת הדביר מבפנים, קופלים את גובהה לשנים (ונמצא ארכה עשרים אמה), ושוב קופלים את רוחבה (ונמצא רוחבה עשר אמות), ותולים אותה בפתח ההיכל. ונראה שר' יהודה אף הוא סובר שלא היתה אלא פרוכת אחת של דכיר, כר' יוסי במשנת יומא רפ"ה, 20 ועיין בבבלי שם נ"א ב', בגירסת ר"ח שם, ובדק"ס, עמ' 138, הע' נ', ס'. והיו עושים שתי פרוכות בכל שנה, אחת לדביר, ואחת לעליה להבדיל בין עליית היכל לעליית קדשי קדשים, כדעת הת"ק להלן, עיין מ"ש להלן, שו' 42–43, ד"ה אלא זו.

39-40. אמרו לו מי ששימש בקדושה חמורה יחזור וישמש בקדושה קלה. כלומר, וכיצד מורידין מקדושת מחיצת קדשי קדשים לקדושת מחיצת ההיכל. ועיין מ"ש באור שמח פ"ז מה' כלי המקדש הט"ז בבאור דעת ר' יהודה.