תוספתא כפשוטה על שקלים ב:ח

36-37. הפרנסין שהותירו מעות לעניים לא יקחו בהן פירות למחצית שכר מפני הפסד עניים. וכ"ה בד ובכי"ל. ובמשנתנו פ"ד מ"ג: ר' עקיבא אומר אין משתכרין משל הקדש. ולא משל עניים. ומלשון התוספתא שתפסה "פירות למחצית שכר" (כלשון המשנה בב"מ פ"ה מ"ד) משמע שהיא מלמדת דרך אגב שמעות עניים מותר להלוותן באבק רבית, אלא שאסרו כאן מחשש הפסד עניים. וכבר נחלקו הראשונים בזה, יש מתירים להלוות מעות עניים שאין בעליהם ידועים (כלומר, שאין כאן מעות מיוחדות לעני ידוע) אפילו ברבית קצוצה, ויש אוסרים ברבית קצוצה, ומתירים באבק רבית, ויש אוסרים אפילו באבק רבית. עיין שו"ת מהר"מ ב"ב ח"א סי' ע"ג ובהערות רמ"א בלאך שם, או"ז ח"א, ה' צדקה סי' ל', ט' ע"ד, הנ"ל ב"מ פ"ה סי' קפ"א, כ"ו ע"ב, מרדכי ב"מ פ"ג סי' רפ"ז, ס' התרומות שער מ"ו ח"ד, סי' ח', שטמ"ק ב"מ ע' א' (בשם הרמ"ך), ומה שהאריך במשנה למלך פ"ד מה' מלוה ולוה הי"ד. ועיין בים של שלמה ב"ק פ"ח סי' ע"ב ומ"ש בעל כנה"ג בתשובה שנדפסה ביו"ד סי' רנ"ד. וכאן לכאורה מפורש שמותר להלוות מעות של עניים באבק רבית, אבל עיין להלן ד"ה ברם. ובבבלי כתובות ק"ו ב' מפורש שאין משתכרין בשל עניים משום "דלמא מתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה". ועיין בס' המקח והממכר לרב האיי ריש שער ס'. וכבר תירצו ר' שמואל [בר' ברוך] מבונבירק (לפי מרדכי ב"מ הנ"ל) ובעל או"ז הנ"ל, שלא אמרו כן אלא בצדקה העומדת ליחלק, אבל בצדקה שהקרן קיימת והפירות מתחלקין, בוודאי שמותר להשתכר בה. וכן משמע קצת מלשון התוספתא "הפרנסין שהותירו מעות לעניים", והיינו שיש להם די כסף בקופה בשביל העניים שיזדמנו להם. ועיין בבלי ערכין ו' רע"ב. ברם בכי"ע כאן חסרות המלים "מפני הפסד עניים", ואפשר לפרש שמחמת איסור אבק רבית אתינן עלה. ועיין להלן. ועיין בירושלמי פ"ד ה"ד, מ"ח ע"א, ובבלי ב"מ ע' א' לעניין מעות יתומים.

37-38. אבל לוקחין בהן משער הזול לשער היוקר. כלומר, מותר לקנות פירות בשעת הקציר, משום שבנוהג העולם בוודאי יתייקרו אח"כ, ואין לחשוש להפסד עניים. ולגירסת כי"ע הנ"ל פירושו: אבל כיצד יעשה להרויח במעות עניים, לוקח בהן וכו', ונמצא מרויח לעניים, כשם שעושין אצל הקדש, עיין במשנתנו פ"ד מ"ג ובבבלי כתובות ק"ו ב'.

38-39. אי זהו קייץ המזבח שלוקחין את העולות ומקיצין בהן את המזבח. וכ"ה להלן מנחות פ"י סה"ח. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: מותר הפירות לקיץ המזבח וכו', מותר התרומה לקיץ המזבח וכו', מותר נסכים לקיץ המזבח. ומפרשת התוספתא מהו קייץ המזבח. ובס"ז פינחס, עמ' 323 (ילקוט ד"ר שם רמז תש"פ): מותר התרומה [עולות] ועולות כבנות שוע למזבח. ובבבלי שבועות י"ב רע"ב: קיץ כבנות שוח למזבח. ופירש"י: כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה (כלומר תאנים משובחות כבנות שבע), והוא לשון קיץ כדכתיב (שמואל ב ט״ז:ב׳) הלחם והקיץ לאכול לנערים. ועיין מ"ש ע"ז בצופה האנגלי חל"ו, 1946, עמ' 50, הערה 60.

39-40. המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור יינתנו לאומנין בשכרן דברי ר' עקיבא. פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ו והובאה בבבלי כריתות ו' א'. ובכי"ע כאן: דברים הראויין לכל קרבנות ציבור וכו'. וכ"ה ("לכל") אף בפיסקא שבירושלמי פ"ד ה"ו, ולעיל שם ה"ה, מ"ח ע"ב, בהבאה ממשנתנו. ועיין להלן. ופירשו בירושלמי שם ובבבלי הנ"ל שהדברים הראויים לקרבנות ציבור היא קטורת (שאינה ראוייה לקרבן יחיד), אלא שנחלקו שם אם הכוונה לקטורת שנעשתה בחולין לפני שקדשה (ובבבלי: בסממני קטורת), או (אם אנו אומרים שמכתשת עשו אותה ככלי שרת) במותר הקטורת (עיין במ"ה בפירקין) שנתנוה לאומנין, ועדיין לא הספיקו לקנותה בחזרה. ועיין בפי' הרא"ש, עמ' ל"ז (וממנו ברע"ב למשנתנו), שה"ה בשאר דברים הראויים לקרבנות ציבור אם ב"ד זקוקים להם, עיין מ"ש במלא"ש בשם ר' סולימן. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו. וכן יוצא ברור מתוך הגירסא "לכל קרבנות ציבור" שהבאנו לעיל. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 322 ואילך. וסובר ר"ע שבכגון דא שיש כאן הקדש יחיד הקטורת מתחללת על המלאכה, עיין בתוספות שבועות י' ב' ד"ה מפרישין. ובפי' תלמיד רשב"ש במכילתין, עמ' 45, פירש ששאני כאן, שהרי הקדיש את הקטורת לבדק הבית. ועיין בפי' הרא"ש, עמ' ל"ח.

40. אמ' לו בן עזיי אינה היא המדה. כ"ה במשנתנו הנ"ל בנוסחאות שלנו. אבל בהוצ' לו, קויפמן, פרמה ומשנה שבירושלמי בכי"ל: היא המדה (וחסרה המלה "אינה"). ובפי' ר' משולם, ריש עמ' 46: היא המדה. בתמיה. ובתוספתא אינה היא המדה. ופירשו המפרשים שר"ע חלק את מדותיו, שהרי אף הוא מודה במותר הקטורת, במשנה ה'.

41. אלא הפועל שעושה מלאכה בהקדש וכו'. בן עזאי מביא כאן את ההלכה הכללית שנשנית לעניין תשלומי פועלים העושים בבדק הבית, והיא בתוספתא מעילה פ"א הכ"ג, והוא מאמר המוסגר עד "כיצד הן עושין וכו' ".

41-42. לא יאמר תנו לי פרה במנה וטלית זו בחמשים זוז. ואעפ"י שבטלית בוודאי אין כאן אלא קדושת בדק הבית, מ"מ אין היא מתחללת על המלאכה. וסתם משנת תמורה פ"ז סמ"א היא כר"ע, ועיין בבבלי שם ל"א ב'. ועיין ר"מ פ"ח מה' מעילה ה"ג.

42-43. שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד. ירושלמי פ"ד ה"ו, מ"ח ע"ב. ובגליון פיה"מ להר"מ לשקלים כת"י, הוצ' הרי"מ טולידאנו, עמ' י"ח: ובתוספתא מעילה שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות. כיצד הן עושין מפרישין שכר האומנין וכו'.