תוספתא כפשוטה על שקלים ב:יז

76-77. שלש עשרה השתחואות היו במקדש. ר' יהודה או' כנגד שער השתחואה, כנגד פרצה שחייה . וכע"ז גם בד, בכי"ע ובכי"ל, אלא שבכי"ל: שחיחה (במקום "שחייה"), עיין מ"ש ע"ז להלן בסיפא. ובפי' ריבב"ן פ"ו מ"א: תניא בתוספתא ר' יהודה אומר י"ג השתחויות כנגד י"ג פרצות. וכנראה שהיא גירסא משובשת, עיין להלן. ובמשנתנו פ"ו מ"א-מ"ג: שלש עשרה השתחויות היו במקדש וכו' כנגד שלשה עשר שערים וכו'. ובירושלמי שם רה"ב, מ"ט סע"ד: מתני' דאבא יוסה בן חנין דאבא יוסי בן חנין (כ"ה בכי"ל) אמר (מדות ספ"ב) כנגד שלשה עשר שערים. ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה (שם פ"א מ"ד). על דעתון דרבנן איכן היו השתחויות הללו כהיא דתנינן תמן (מדות פ"ב מ"ג) שלש עשרה פרצות היו בו (כלומר, בסורג) שפרצום מלכי יוון, חזרו וגדרום, וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות. ובפיה"מ להר"מ במדות שם: כשאדם מגיע לפרצה מאותן הפרצות משתחוה לשם ומודה על כריתת מלכות יון הרשעה, כמו שזכרנו בשקלים. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 3 ואילך. ור' יהודה כאן מקיים מעין שתי המסורות, והיינו שהיו י"ג השתחויות כנגד י"ג שערים כאבא יוסה בן חנין, והיו י"ג שחיות כנגד הפרצות שגדרו. ועיין בתיו"ט מדות פ"ב רמ"ג, מ"ש בשם הראבי"ה, ומ"ש במאירי כאן, סוף עמ' 94 ואילך. ועיין מ"ש להלן בסמוך על שחייה.

77-79. ושאר השתחואות שבמקדש שעל גבי קרבן חובה היו, קבע היו, וכאן וכאן לא היתה שחייה אלא כריעה ופשיטה בלבד. וכע"ז בד, בכי"ע ובכי"ל, אלא שבכי"ל: "שחיחה" (במקום "שחייה"). ולמדנו מכאן שההשתחויות כנגד השערים לא היו חובה וקבע, אבל ההשתחואות שעל גבי קרבן ושבמקדש (עיין יחזקאל מ"ו, ב', ומשנת תמיד פ"ו) היו חובה וקבע, ובשתיהן לא היתה שחייה (שחיחה) אלא כריעה ופשיטה 57 פשוט ידים ורגלים, עיין שבועות ט"ז ב' ובראשונים ומ"ש להלן בפנים. בלבד. ובקטעים ממכילתא לדברים שפרסם שכטר בסה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 192: אין לי אלא שעת קרבן לכריעה ולהודיה 58 באבודרהם ס' תפילות של חול, ד"ו שכ"ו, ל"ט רע"א: מודים אנחנו לך וכו', והירחי (המנהיג, סי' ס"א, ד' בדלין, י"ח ע"א) פי' מודים משתחוים, כדמתרגמינן (ש"ב ט"ז, ד') ואשתחוה אל המלך, ומודינא למלכא, ואמרינן בבראשית רבה (ריש פצ"ו, שיטה חדשה, עמ' 1199) כי לא שאול תודך , ומי הוא מודה, מי שהוא חי ומשתחוה לחי העולמים וכו'. והשוה נוסח התפילה בעלינו לשבח: ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים וכו', ואין צורך להגיה "וקודים", כמו שהגיה אחד מחכמי זמננו ז"ל. ולהשתחויה וכו'. ומכאן שהשתחויה היא מעין עבודת פנים, כשיטת הר"מ בסה"מ ל"ת ה', ועיי"ש בהשגות הרמב"ן שהעיר על הבבלי סנהדרין ס' ב'. וממקורות א"י משמע כשיטת הר"מ, עיין במכילתא משפטים פי"ז, עמ' 310 (שהביאה הר"מ שם), מכילתא דרשב"י יתרו, עמ' 147, ומדרש תנאים, עמ' 20, ומ"ש הרמ"ה בסנהדרין ס"ג א' ד"ה גופה (בשם הר"ח). ועיין בר"מ פ"ג מה' ע"ז ה"ג ובכ"מ שם. אבל שחייה אינה עבודת פנים, ונתרבתה במפורש לעניין חיוב בע"ז בירושלמי שבת פ"ז ה"א, ט' ע"א: בעבודה זרה, בעבודת הגבוה, בהשתחויה וכו', בהשתחויה לחייב על מקצתה. ופירשו המפרשים שהכוונה שלא השתחוה בפישוט ידים ורגלים, וחייב אע"פ שאין עבודתה בכך. וע"פ זה נבין את הירושלמי בהוריות פ"א ה"ג, מ"ו ע"א, אלא שהגירסא נשתבשה שם מאד בירושלמי ד"ו ובנספח לבבלי בהוצ' חחדשות. וכן שנינו במשנתנו שם (פ"א מ"ג): הורו ב"ד לעקור את כל הגוף אמרו וכו' אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורין וכו', יש ע"ז בתורה אבל המשתחוה פטור, הרי אלו חייבין. ובירושלמי שם (בנספח לבבלי בד"ו): ולא נמצאת עוקר כל שם שחיחה (כגירסת כי"ל כאן)? שמואל בר בא אמר כשאמרו אמה מותרת ושתי אמות אסורות, ולא נמצאת עוקר כל שם השתחויה, כשאמרו מותר (צ"ל: אסור, כהגהה המוכרחת של המפרשים) להשתחות, ואסור (צ"ל: ומותר) לשוח. וברור שנסתרסו שם השורות, וצ"ל מקודם: ולא נמצאת עוקר כל שם השתחויה (כלומר, ולמה חייבין כשאמרו מותר להשתחוות)? כשאמרו אסור להשתחוות ומותר לשוח. ולא נמצאת עוקר כל שם שחיחה (כלומר, הרי השתחוייה היא עבודת פנים, ושחיחה נתרבה במפורש בירושלמי שבת, אעפ"י שאינה עבודת פנים)? שמואל בר בא אמר כשאמרו אמה 59 כלומר, אם מרכין את ראשו עד לבו. שהוא שוחה אמה אחת, עיין מכילתא דויסע פ"ג, סוף עמ' 163 ואילך, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 109, ומ"ש לעיל עירובין פ"ד, שו' 68–69. ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז, פ"ג ע"ב (ובמקבילה שבהוריות פ"ג): שהיה שוחה אמה. ועיין בבלי ברכות כ"ח ב'. מותרת, ושתי אמות (כלומר, אבל אם שוחה עד ברכיו) אסורות. והירושלמי חולק על הבבלי שם ד' א'. ועיין ר"מ פ"ו מה' ע"ז ה"ח, ופי"ד מה' שגגות ה"ב ותשב"ץ ח"ג סי' שט"ו (שציין לו בגליון הש"ס בירושלמי הוריות שם), ומה שהאריך הרי"פ פערלא בבאור למניין המצות לרס"ג ח"ב, ב' ע"ד ואילך, ומ"ש הרמ"מ כשר בספרו הרמב"ם והמכילתא דרשב"י, עמ' ק"ל ואילך, ועיין הלשון במאירי סנהדרין, עמ' 233. וכל הבבא שלנו היא, כנראה, מדברי הת"ק (ודברי ר' יהודה הוא מאמר המוסגר), "וכאן וכאן" כוונתו בין בשערים ובין בקרבנות.