תוספתא כפשוטה על שקלים ב:יב

53-54. אחד לשלשים יום תורמין את הלשכה. וכ"ה בד. ובכי"ע: אחד לשלשים יום פוחתין מן הלשכה וכו'. ובכי"ל: אחד לשלשים יום משערין את הלשכה וכו'. וכ"ה בפי' ריבב"ן פ"ד מ"ט. והנכון הוא בפירוש תלמיד רשב"ש, עמ' 48: כדתניא בתוספתא דשקלים אחת לשלשים יום פותחין את הלשכה וכו'. וכ"ה בפירוש הרש"ס, ל"ח ע"ד. והכוונה שפותחין את הלשכה כדי לשלם את המעות למספקים.

54-55. רצה לחזור בו בתוך שלשים יום אין שומעין לו. וכ"ה בד. והוא בוודאי שיבוש, כפי שמוכח מן ההמשך. ובכי"ל: ואמר תנו לי מעותי אין שומעין לו וכו'. וכן בריבב"ן הנ"ל. והנכון הוא בכי"ע: ואמ' תנו לי מעותיי מן המטבע היוצא במדינתי אין שומעין לו. וכ"ה בפי' תלמיד רשב"ש הנ"ל, וכן צ"ל גם בכי"ל. ובפירוש הרש"ס הנ"ל: "ואמר תנו לי מעותי וכו' ", ואין לדעת אם היתה לפניו גירסת כי"ע או גירסת כי"ל, אבל בוודאי שלא היתה לפניו גירסת כי"ו ודפוסים.

55. אלא הולך אצל גזבר וכו'. וכ"ה בד, כי"ל וריבב"ן הנ"ל. ובכי"ע ובפי' תלמיד רשב"ש הנ"ל: רצה הולך וכו'. כלומר, הגזבר אינו מחוייב לתת לו מעות היוצאות במדינת המספק, אבל רצה מעמידו וסומכו אצל שלחני וכו'.

55-56. מעמידו אצל שולחני וכו'. וכ"ה בד ובפירוש ריבב"ן הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ל: אצל חנוני (החנוני). והכוונה שהשולחני ישלם לו אח"כ במטבע היוצא במדינתו, עיין להלן שו' 62.

56. רצה או' לו תן לי מיד בפחות וכו'. כלומר, אפילו בתוך שלשים מותר לו לגזבר לתת לו פחות ממה שחייב לו, ונמצא הקדש מרויח, ועיין להלן.

56-57. ולא מפני שהוא קודש וכו'. כלומר, ההיתר כאן הוא לא מפני שאין רבית ואונאה לגבוה, כמפורש להלן ב"ק פ"ד ה"ג, אלא שאין כאן רבית, ואף בהדיוט מותר. ועיין ב"מ נ"ז ב', בתוספות שם ד"ה לספק ובראשונים שהביא בשטמ"ק שם ד"ה הב"ע. ועיין להלן ב"מ פ"ד ה"ב (שיטת רשב"ג).

57-58. המוכר חפץ לחברו על מנת ליתן לו כל שנים עשר חודש רצה אומ' לו תן לי בפחות מעכשיו, אין כן משום רבית. להלן ב"מ פ"ו הי"ב: הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מיכן עד שנים עשר חודש רשיי שיאמר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משם רבית. ובכי"ע ובכי"ל גורסים אף כאן בסיפא: רשאי שיאמר לו תן לי בפחות מיד (בכי"ל: מעכשיו) וכו', כגירסת כל הנוסחאות בב"מ הנ"ל. ובה"ג ה' רבית, ד"ו צ"ה ע"א (ד"ב, עמ' 381): המוכר חפץ לחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד שנים עשר שנים (בד"ב: חדש) רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות וכו'. וכן בתשה"ג שערי צדק ש"ב מח"ד סי' כ"א, מ' סע"א: מר רב יהודאי המוכר חפץ לחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד שנים עשר חדש וכו'. ולשונם מתאים לתוספתא שקלים כאן (כגי' כי"ע וכי"ל), ולא לתוספתא ב"מ. ועיין גם באגודה ב"מ סי' פ"ו, י"ט רע"ב. אבל בס' המקח והממכר לרב האיי שער מ"ב סי' ג', הרי"ף ב"מ פ"ה סי' ת"ט וכמה מן הראשונים 42 עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, סוף עמ' 119 ואילך. הביאוה כלשונה בב"מ. ולעצם העניין, אעפ"י שאמרו במשנתנו (ב"מ פ"ה מ"ב): ואין מרבין על השכר כיצד וכו' מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא שלך באלף זוז, אם לגורן בשנים עשר מנה אסור, אין הדין אמור אלא בהזכיר לו בתחילה אלף זוז, אבל אם מכר לו בתחילה לשיעורין בי"ב מנה, והחזיק בה, ואח"כ אמר לו אם אתה נותן לי מיד הרי הוא שלך באלף זוז מותר, כדין התוספתא כאן. ובטיו"ד סי' קע"ג: מידי דהוה כמוכר חובו בפחות, שמי שיש לו שטר על חבירו, או מלוה על פה, יכול למוכרו לאחר בפחות, 43 תוספתא ב"מ פ"ו ה"ג, ירושלמי שם רפ"ה. י' סע"א. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 113 ואילך. ואין בו משום רבית. וכן הסביר הרמ"ך (לפי שטמ"ק ב"מ ס"ה א' ד"ה מרבין) את ההיתר להרבות על השכר: והוי כמוכר חובו בפחות דשרי. וכ"ה במאירי שם, עמ' 237. וכן במרדכי ב"מ פ"ה סי' שי"ז הביא את התוספתא והוסיף: ונראה לרבינו אבי העזרי דדוקא לאחר גמר המכר א"ל תן לי בפחות, אבל מעיקרא לא, דתנן ואם לגרן בי"ב מנה אסור. ומכאן הוכיח דמותר למחול משום הקדמת הפרעון, כגון אם המלוה אמר הריני מוחל לך קצת ע"מ שתפרע לי קודם הזמן, ואין המחילה נחשבת רבית, לומר שיהא נחשב כאילו הלוה לוה למלוה עד הזמן עבור אותה מחילה. וע"פ זה נ"ל לבאר את התוספתא בב"מ פ"ד ה"ה שנתקשו בה מאד המפרשים. וכן שנו שם: היה חייב לו מעות והשכיר לו (כלומר, הלוה) בית מדינר לחודש, והיה יפה סלע לחדש אסור. השכיר ממנו בדינר לחדש והיה יפה סלע בחדש מותר. והנה ברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ה מ"ב הנ"ל: ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית. מרבין על השכר וכו'. וכוונת הברייתא בסיפא שאם שכר הלוה מן המלוה ("ממנו") בדינר לחודש, 44 כלומר, על מנת שיפרע לו מיד. והיה יפה סלע בחדש מותר, מפני שהוא כקונה הלואתו, ודינו כמרבה בשכר. ולעיל שם בתוספתא רפ"ד (מכילתא דרשב"י, עמ' 212): יצאו אילו, שמא (=שמה) שאת נותן לו 45 בד"ר: שאתה נותן לו יותר. אבל המלה "יותר" אינה לא בכי"ו ולא בכי"ע. את נוטל הימנו, כלומר אתה נוטל הימנו מה שנתת לו. 46 ונ"ל בפירושה שהכוונה שאין הלוה (השוכר) חייב לו כלום לפני גמר השכירות (שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף), וכל מה שנוטל מן השוכר הוא מה שנותן לו המשכיר עכשיו, ואין כאן אגר נטר אפילו לרגע, ואינו לוקח ממנו יותר ממה שהוא נותן לו, כדין כל מכר שיכול לקחת ממנו כמה שהוא רוצה (אם הלוקח יודע את המחיר ומוחל לו את האונאה). וכסברא זו (באנר נטר) כתב הרשב"א (לפי שטמ"ק) בב"מ ס"ה ב' על מעשה ביתוס בן זונין, ולמדה מחי' הר"י מיגש בב"ב קס"ח א', עיי"ש. ולפיכך יכול להרבות על השכר כמה שהוא רוצה, ואם לוקח ממנו מעכשיו בפחות הרי הוא כקונה הלואתו. ומ"ש בתוספתא להלן שם: כיזה צד משכיר אדם מעותיו לשולחני וכו', אינו שייך לכאן, וסימן השאלה הוא לא אחרי "כיזה צד", אלא אחרי לשולחני. ופירוש המפרשים שם דחוק מאד. ובמשנת מכות פ"א מ"ב שנינו: מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים, אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד שלשים יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים. וכבר הקשו הראשונים כיצד נקטה המשנה אומדנא האסורה משום ריבית. ועיין בפירוש רבינו גרשם שהביא בשבלי הלקט (הסגלה הוצ' הרמ"ז חסידה חכ"ח, עמ' 84) שנדחק מאד בפירושה. ועיין גם באו"ז ח"ג ב"מ סי' קפ"ו, כ"ו ע"ב, שהביא בשם הראבי"ה שאין רבית בשכירות, ופירש משנתנו בשכירות, עיי"ש, ועיין בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ל"ט ובהגה"מ פ"ח מה' מלוה ולוה (בד' קושטא). ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל מכות ג' א' ובראשונים שהביא שם. ולפי דברינו הנ"ל הדברים פשוטים, והכוונה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו (כלומר, בחזרה) אלף זוז בין ליתנן לו 47 כגירסת רוב הנוסחאות. כלומר, בין להחזירן לו. מכאן ועד שלשים יום, ובין מכאן ועד עשר שנים. והרי כאן הפסידו העדים ללוה כסף ממש שהיה יכול למכור את הלואתו בפחות למלוה, אם ישלם לו לאחר שלשים יום (במקום עשר שנים), והעדים הכריחו אותו לשלם לו את סכום כל ההלואה לאחר שלשים יום.