תוספתא כפשוטה על שקלים א:ח

26-27. אפטרופין ששקלו על ידי יתומים הרי אלו חייבין בקולבון. במשנתנו פ"ב מ"ד: שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות (Δαρεικοί), חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין. ובקשו לשקול דינרין. ובירושלמי שם ה"ד, מ"ו ע"ד: סלעים כשמוען (כלומר סלעים של זמנם, שהוא שקל של תורה). חזרו לשקול טיבעין. 16 עיין להלן שם בירושלמי, ומ"ש בערך מלין של שעפטיל ערך טבע. והשוה הדיבור "טבע של ירושלים", עיין בבלי ע"ז נ"ב ב', בתוספות שם ד"ה דינרי, ומ"ש רש"ח קוק בצופה ההגרי חי"ב, עמ' 258 ואילך. ולעצם העניין עיין מ"ש י' ליוור בס' היובל לכבוד יחזקאל קויפמן, עמ' ס' ואילך. פלגי סילעין (כלומר, שני דינרין של זמנם, מחצית השקל של תורה). ביקשו לשקול דינרין, קרטין, 17 עיין בערך מלין הנ"ל ערך קרט, ועיין בשנו"ס שהביא באהצו"י, עמ' 12. ושמא צ"ל: [ט]טרטין, רביעיות סלע. ולא קיבלו עליהן וכו'. ומכאן אנו רואים, שמחצית השקל של תורה היה מטבע ידוע ששויו היה שני דינרין רומאים של זמן המשנה, 18 δίδραχμον. ועיין בפי' הרמב"ן כי תשא ל', י"ג. כלומר שקל של זמנם. היהודים ביקשו אח"כ לשקול במטבע היוצא, בדינרין רומאים, שכל אחד הוא מחצית השקל של המטבע היוצא, ולא קיבלו מהם, שהרי שיעורו קצוב מן התורה. 19 עיין בכורות פ"ח מ"ז ולהלן סוף כתובות. ומסתברת השערת ר"א גולאק (תרביץ ש"ב, עמ' 167, הערה 1) שהטבע היה מטבע עתיק שלא היתה עליו צורת אדם, ואם אדם שקל שקל של זמנם (מחצית השקל של תורה) קבלו ממנו בלי תשלום נוסף, לדעת החכמים (עיין להלן), אבל אם נתן שני דינרין רומאים במקום שקל, היה חייב להוסיף קולבון (κόλλυβος), כלומר דמי פרוטרוט של שני החצאין. 20 עיין במיוחס לר"ג בכורות נ' א'. והח' לאגארד משער (27, Orient. II) שהמלה היונית κόλλυβος מוצאה מן העברית "חלף", כלומר, דמי חליפין. ועיין מ"ש להלן, שו' 30–31, ד"ה כמה. ועיין במס' סופרים פכ"א, הוצ' היגר, עמ' 356, וכנראה שיש שם ט"ס. ואמרו במשנתנו (כאן פ"א מ"ו) שקטן השוקל פטור מן הקולבון, וכן השוקל על ידי קטן (אפילו בתורת הלואה, עיין במ"ז שם) פטור מן הקולבון. ולפ"ז הברייתא שלנו קשה, שאפילו אם מותר לו לאפטרופוס לשקול ע"י יתומים קטנים, משום חינוך, שהרי שיעור השקל קצוב מן התורה (עיין לעיל תרומות פ"א ה"י, ומ"ש בח"א, עמ' 301), מ"מ למה יהא חייב בקולבון, ולמה יגרע האפטרופוס מאחר ששוקל ע"י קטן, על מנת להפרע ממנו. ועיין בח"ד שנדחק מאד, והעמידה בקטן שהתחיל אביו לשקול על ידו בחייו, אבל אף הוא קשה, משום שגם האב ששוקל ע"י בנו קטן פטור מן הקולבון, עיין במאירי, עמ' 58. ולא עוד אלא שעצם הדין עדיין מוטל בספק, אם חייב הקטן לשקול אחר מיתת אביו שנהג לשקול עליו בחייו, עיין בתיו"ט פ"א מ"ג. ובפי' תלמיד רשב"ש, עמ' 13: תניא בתוספתא אפיטרופין ששקלו על יד יתומין הרי אילו חייבין בקלבון, ונהי דפטירי (כלומר, היתומים), הא אמרינן פ' הניזקין (גיטין נ"ב א') עושה להן סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קצבה, אי נמי ביתומים גדולים. וכנראה שהעיקר כפירוש האחרון, וכן מעמיד הירושלמי (תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ב, ומקבילה בגיטין פ"ה, פסחים פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד) ברייתות באפוטרופסין על יתומים גדולים. ומלמדת התוספתא שאפוטרופוס השוקל שקל שלם של תורה 21 כלומר, τετράδραχμον, איסתרא של כסף. ע"י שני יתומים גדולים שחלקו בנכסי אביהם, חייב בקולבון, ואין דינו כתורם מתפוסת הבית שעדיין לא נתחלקה, ואין האפוטרופוס עושה אותם אחד. ובירושלמי פ"א רה"ו, מ"ו ע"ב: מתניתא דר' מאיר, דר' מאיר אמ' אע"פ שאין שקלו תורה קולבנו תורה. ובנוסח שבבבלי: כשם ששיקלו תורה כך קילבונו תורה. ופירש בפ"מ שהירושלמי מבאר את התוספתא כאן, והיא מדברי ר' מאיר שלהלן בסמוך, והוא הרי סובר שקולבנו תורה, ולפיכך אף האפוטרופוס נותן את הקולבון, הואיל ונתחייב לשקול את השקל. ואעפ"י שפירושו בירושלמי שם קשה (עיין מ"ש להלן), אבל אף בלי הירושלמי אפשר לפרש כן את התוספתא שהיא מדברי ר' מאיר, ואף אפוטרופוס התורם ע"י קטנים חייב בקולבון.

27-28. השוקל שקל חייב בקולבון דברי ר' מאיר. וחכמים אומרי' השוקל שקל פטור וכו'. פי' ר' משולם לשקלים, עמ' 13 ועמ' 14, פי' הרא"ש, עמ' י"ד. ובמשנתנו פ"א מ"ו: ואם שקל על ידו ועל יד חברו חייב בקלבון אחד. ר' מאיר אומר שני קלבנות. אבל הרש"ס, י' ע"א, מעיד: אית דלא גרסי במתניתין פלוגתא דר' מאיר ורבנן, 22 כלומר, שחסרות שם המלים "בקלבון אחד ר' מאיר אומר". וכ"ה להלן שם בפירושו, י"ג ע"ד, ובילקוט כי תשא רמז שפ"ו, במשנה שבירושלמי עם פירוש ר' משולם, עמ' 13, ובכי"מ (אלא ששם חסרה גם המלה "חייב"). ולפ"ז סתמה משנתנו כר' מאיר, הסובר שאפילו נתן שקל שלם של זמנם (שהוא מחצית השקל של תורה) חייב בקולבון, וממילא אם נתן סלע חייב שני קולבונות בעד כל שקל. אבל החכמים הרי סוברים שהנותן שקל שלם פטור מן הקולבון, וכאן אינו חייב אלא קולבון אחד שנתן סלע במקום שני שקלים, וחייב קולבון אחד כנותן שני דינרין במקום שקל, כמפורש להלן. ועיין במלא"ש למשנתנו מ"ש בשם הרש"ס. ועיין ברש"ס הנ"ל ומה שהאריך שם בדברי פי' הרא"ש הנ"ל. ובירושלמי פ"א ה"ו, מ"ו ע"ב: מתניתא דר' מאיר, דר' מאיר אמ' אע"פ שאין שקלו תורה 23 וכ"ה בשרי"ר, עמ' 122, ובפירוש הריבב"ן במקומו, ובנוסח הרש"ס, י' ע"א, ועיי"ש בפירושו. אבל להלן בשרי"ר שם, עמ' 123, ובנוסח הירושלמי עם פירוש ר' משולם, עמ' 14: אף על פי ששקלו תורה וכו'. ובנוסח הירושלמי שבבבלי: כשם ששיקלו תורה כך וכו'. קולבנו תורה. סבר ר' מאיר בנותן שקלו שלם שהוא פטור מן הקולבון. א"ר מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו, והראהו למשה, אמר לו זה יתנו, כזה יתנו. ופירוש הירושלמי קשה מאד. ושמא פירושו: הואיל 24 עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 429, על "אעפ"י" שכוונתו "הואיל". שאין שקלו תורה, כלומר שאינו נותן בדיוק כמו שהראו לו למשה בסיני, הרי קלבנו תורה, ואפילו נותן שקל של זמנם חייב בקולבון, אבל אם נתן שקלו שלם כלומר, טבע ירושלים (עיין מ"ש לעיל, שו' 26–27, ד"ה אפטרופין), פטור מן הקולבון אפילו לר' מאיר. וצ"ע. ועיין בס' הון עשיר למשנתנו.

28-29. השוקל שני דינרין חייב בקילבון. הראשונים הנ"ל. ופירושו שבזה אפילו החכמים מודים, שלא פטרו מקולבון אלא בנותן מחצית השקל שני דינרין במטבע אחד, אבל נותן שני דינרין בשני מטבעות אף הם מחייבים בקולבון. ואם נפרש שר' מאיר מחייב בקולבון כשנותן שקלו שלם, משום שלא נתן בטבע של ירושלים, הרי אין הבדל בין נותן שני דינרין בשני מטבעות או במטבע אחד, ואינו חייב אלא קולבון אחד. אבל אם נפרש שלדעת התוספתא סובר ר' מאיר שקולבונו תורה אפילו אם נותן טבע של ירושלים, שמא מחייב כאן שני קולבונות, ובבא זו מדברי חכמים גרידא.

29-30. הנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קילבונות דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' קילבון אחד. פי' ר' משולם, עמ' 13 הנ"ל, פי' תלמיד רשב"ש, עמ' 14. ומשנתנו פ"א סמ"ו סתמה כר' מאיר כאן. וכן פירש ר' אלעזר בירושלמי במקומו. אבל רב שם מפרש שאף החכמים מודים בזה שנותן שני קולבונות, אחד בעד הסלע שנתן (שהרי לא נתן מטבע של שקל) ואחד בעד השקל שמקבל בחזרה. ושוב אמרו שם שלר' מאיר נותן כאן שלשה קולבונות, אחד בעד הסלע שנתן, ואחד בעד השקל שקיבל, ואחד דבר תורה.

30-31. כמה הוא קילבון מעה כסף אחד מעשרים וארבעה כסף לסלע וכו'. כ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל, ובתוספות מנחות ק"ח א' ד"ה והמעה. וכן בפי' רבינו הלל כ"י תו"כ בחוקותי (בשם התוספתא): כמה הוא קולבון אחד מכ"ד לסלע דברי ר"מ וכו'. ובכי"ו: כמה הוא קילבון אחד מעה כסף מעשרים וכו'. וכנראה שהמלים "מעה כסף" נוספו (שלא במקומן) ע"פ משנתנו ספ"א, והברייתא פירשה את שיעור המעה. וכן בפירוש ר' משולם, עמ' 13: וכמה הוא קולבון אחד מכ"ד בסלע דברי ר' מאיר וכו'. ובסמ"ג עשין מ"ה, קכ"ב ע"א: ותניא בתוספתא דשקלים כמה הוא קלבון אחד מכ"ד כסף לסלע. והברייתא מפרשת כאן את שיעור המעה, כמשנת ב"מ פ"ד מ"ג. ועיין במיוחס לר"ג בכורות נ' א', בתוספות שם ד"ה דמזדבנא, פסיקתא זוטרתי בחוקותי, ל"ה ע"ג (ד' ווילנא, ע"ט ע"א), פיה"מ להר"מ ערכין פ"ז סמ"א, ראב"ד לתו"כ בחוקותי פרק י' ה"ה, קי"ד ע"א, ובמיוחס להר"ש שם, ובפי' הרא"ש כאן, עמ' י"ד.

31. וחכמים אומ' חצי מעה של ארבעה איסרות. במשנתנו ספ"א: וחכמים אומרים חצי מעה (מלה אחרונה חסרה ברוב הנוסחאות). וכן גרס בתוספתא גם בפי' רבינו הלל כת"י הנ"ל. והחכמים נותנים שיעור למטה, שמדברים במעה בת ארבעה איסרים (עיין להלן ב"ב פ"ה הי"ב ומש"ש), ואינו נותן אלא ב' איסרין, כלומר פונדיון, ועיין בראשונים שצוינו לעיל סד"ה כמה.

31-32. קילבונות הללו מה היו עושין להן וכו'. פירוש הרא"ש, עמ' ט"ו, פי' תלמיד רשב"ש ופי' ר' משולם, עמ' 16, ופירוש ריבב"ן ספ"א. וכל הברייתא בירושלמי ספ"א, מ"ו ע"ב, ועיין בהשגות הראב"ד פ"ג מה' שקלים ה"ז. ובבבלי מנחות הובאו דברי ר"מ ור' אלעזר גרידא.

32. נופלין לשקלים וכו'. ור"מ כדעתיה שסובר שהקולבון מדבר תורה, עיין מ"ש לעיל, שו' 27–28, ד"ה ובירושלמי.

לנדבה. כלומר, לשופרות שבמקדש שמקריבין מהן עולות לקיץ המזבח. ודין הקולבונות כדין מותר התרומה לר"ע, עיין במשנתנו פ"ד מ"ד.

33. רקועי זהב, צפוי לבית קדש הקדשים. כמותר התרומה, לפי סתם משנתנו הנ"ל. ועיין להלן פ"ג שו' 20 ומש"ש. ובפי' הרא"ש הנ"ל גורס כאן: רקועי פחים צפוי וכו', וכן גרס במשנתנו הנ"ל, וכ"ה בכי"מ ובפי' ר' משולם שם. וכ"ה בירושלמי כאן בנוסח שבבבלי. ועיין בתוספות קידושין נ"ד א', ובמאירי כאן, עמ' 61. ונקטו את לשון הכתוב, במדבר י"ז, ג'. ועיין להלן תמורה פ"ד ה"ח, ספרי כי תצא פי' רס"א, עמ' 284, תמורה ל' ב', ע"ז מ"ו ב'.

33-34. שולחנין באין ונוטלין אותן בשכרן. וכ"ה בירושלמי הנ"ל ופירושו קולבון לפרוטרוט, עיין תו"כ בחוקותי פ"י ה"ה, קי"ד ע"א. ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ב, עמ' 165 ואילך, שם עמ' 169. ובירושלמי מוסיף: ויש אומרים להוצאת דרכים. והעירו ר' משולם, תלמיד הרשב"ש והריבב"ן שבבא זו ליתא בתוספתא. ובירושלמי שבבבלי בכי"מ: להוצאת רבים. ובפירוש ר' משולם שם: להוצאת רבים. לתקן בורות שיחין ומערות. ועיין בפי' תלמיד הרשב"ש שם, ובהערת הר"א סופר. ובמאירי עמ' 61: להוצאת הרבים , כלומר כשהיו צריכים במקדש לשלח שלוחיהם בשאר מקומות, או שמא לתקון הדרכים (פירש ע"פ הנוסח "להוצאת דרכים", עיין להלן). וודאי אין הלכה כשנים האחרונים, ר"ל לשולחנים ולהוצאת דרכים , שאין מורידין בקדושתן, 25 וכן כתב רבינו בבית הבחירה למגילה ל' א' (ל"ח ע"ב מן הספר): שולחנים יושבים וכו', והיו מחליפין להם בלא שכר . אבל מן השלשה הראשונים אין בידינו להכריע הלכה כמי, אלא שיראה לפסוק כדעת האומר לנדבה, שרוב הספקות הולכין לה. ועיין תרביץ הנ"ל, עמ' 156 ואילך, ועמ' 165, הערה 6.