תוספתא כפשוטה על שקלים א:ז

22-23. לוקחין מן הגוים קרבנות צבור בכסף. כלומר אין מקבלין מהם לא כסף לצורך קרבנות ציבור, ולא בהמה בשביל קרבנות ציבור בחנם, 9 ואפילו מסרו אותם לציבור, עיין תו"כ אמור סוף פרש' ז' הי"ב, צ"ט א', בתוספות מנחות ע"ג ב' ד"ה איש, ובסמ"ג לאווין שי"ד, פ"ו ע"א. ועיין מ"ש במנחת חינוך מצוה רצ"ב. ומתוך שהגוי גילה את רצונו שהבהמה תקרב לקרבן ציבור, הרי חזקת הגוי שאינו מוסר אותו לציבור יפה יפה, עיין מה שהאריך במשנה למלך פ"ד מה' שקלים ה"ו. וכנראה, שבקרבנות שהם לרצון המסירה בלב שם היא מדאורייתא, עיין במכילתא דמילואים שבתו"כ פרש' צו פ"א הט"ו, מ"א ע"ד. ועיין מ"ש בהגהות מהרי"ד בתו"כ שם עם המיוחס להר"ש שם במקומו. ועיין בבלי כתובות נ"ג א'. ובוודאי שאין מדת חסידות לקבל מאדם שאינו מוסר ברצון גמור, ועיין להלן ביצה פ"ג, הע' 17. ואם בישראל יש מקום לומר שדין התורה משפיע על הרצון, הרי בגוי אין לומר כן. ועיין היטב בתוספתא פרה פ"ב ה"ד, ובר"ש שם פ"ב מ"ג. אבל לוקחין וקונין מהם בכסף. ולפני שגברה יד הפרושים היתה המלכות מספקת כמה מצורכי המקדש, לרבות אף קרבנות ציבור, עיין במאמרו של י' ליוור בס' היובל ליחזקאל קויפמן, עמ' ס"ה ואילך, ובספרות שצוינה בהערות שם. ובמשנתנו פ"א מ"ה: הגוי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן. ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"א, מ' ע"ג: והכתיב מיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה. מכל אלה אין את מקריב. לוקח אתה תמימים ומקריב (ספרי שלח פי' ק"ז, עמ' 111). מה עבד לה ר' ליעזר? 10 כלומר, הסובר שאין לוקחין קרבנות מן הגוים (עיין פרה פ"ב מ"א ובבלי ע"ז כ"ג א'), והרי מן הפסוק עצמו מוכח שדווקא בעלי מומין אין מקבלין מהן, אבל תמימים מקבלין מהן, ואין חוששין שמא נרבעה. לוקח אתה בדמים. 11 צ"ל: דמים, כלומר קונה אתה תמימים בדמים שנתנו לך בשביל קרבנם, בשביל עולה (=לחם ה'), וכאן הרי אין חשש של רביעה. אבל אין לוקחין מהם בהמות לקרבן אפילו תמימים, מפני שיש לחשוש ש"משחתם בם", שנרבעו. ומאידך גיסא אסור לקבל מהם דמים ולהקריב בעלי מומין, אפילו לקרבן גוי, אעפ"י שלא נצטוו עליהם במזבח שלהם, עיין בבלי תמורה ז' א'. ועיין בתו"כ אמור פרש' ז' הי"ב, צ"ט ע"א הנ"ל, ואין שם אלא אסמכתא בעלמא, עיין בסמ"ג לאווין סוף שי"ד, פ"ו ע"א. ופשט הכתוב בוודאי בקרבן יחיד של גוי, וכמו שפירשו בבבלי תמורה הנ"ל. ושואל הירושלמי: הוא (צ"ל: והא) תני בדמים? דלא כר' ליעזר. וכבר פירשתי בתרביץ ש"ב (תרצ"א), עמ' 240, שהירושלמי שאל מן התוספתא כאן שמפורש בה שמותר לקנות מהם קרבנות ציבור בכסף, ותירצו שהברייתא היא שלא כר' אליעזר. ועיין בתוספתא ע"ז פ"ב סה"א ובבבלי שם כ"ב ב', ובתירוץ ר' פדת שם כ"ג א'.

23. ומקבלין מהן עולות ושלמים עופות ומנחות וכו'. תו"כ אמור פרש' ז' ה"ב, צ"ח ע"א, בבלי מנחות ע"ג ב'. וכן מוכח בספרי זוטא שלח ט"ו, ב', עמ' 280. ועיין ירושלמי נזיר, רפ"ט, נ"ז ע"ג, בבלי שם ס"ב א', חולין י"ג ב', תמורה ב' ב'. ובמשנתנו פ"א מ"ה: נדרים ונדבות מקבלין מידן, זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין מידן וכו'. ובהוספה לפסיקתא רבתי הוצ' רמא"ש, קצ"ב ע"א: ילמדנו רבינו גוי שהביא קרבן, מהו לקבל ממנו. כך שנו רבותינו נדבות מקבלין מן הגוי, וקרבנות אין מקבלין מהן. למה מפני שקרבנותיהם פסולין לפני הקב"ה. כך אמר שלמה זבח רשעים תועבה וכו'. מעשה בגוי אחד ששאל את ר' יוסי בן חלפתא וכו', אמר לו ר' יוסי חייך כתוב מלא הוא. כך אתה מוצא בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לישראל ופרשת הקרבנות בן כמה שנים, או בן כמה ימים, שיהו מקריבים קרבנותיהם, הזהיר הקב"ה שלא יקבלו מכם קרבן. מה כתיב למעלן, ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה כי משחתם בהם וכו'. ופירש רמא"ש ע"פ התו"כ הנ"ל, שהכוונה לקרבן ציבור. ברם מתוך העניין שם ברור שהכוונה שאין מקבלים מגויים שום קרבן, אפילו קרבן נדבה, שהרי ר' יוסי לעיל שם הביא ראייה מזה שהקב"ה לא קיבל את קרבנות בלעם ובלק, 12 וכן בילקוט בלק רמז תשס"ו: אדם כי יקריב מכם. מכם אני מבקש קרבן ולא מאומות העולם. וכן כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם, אשר תקראו אתם, וכן החודש הזה לכם וכו'. וכן מוכח מן הראייה שמביא ר' יוסי מן הפסוק בויקרא כ"ב שאין להקריב את לחם אלקים מכל אלה (כלומר מן הנדרים והנדבות שנזכרו בפסוק י"ח שם) אם קבלו אותם מן הגוים, מפני שמשחתם בהם, מום בם, כלומר כל קרבן גוי אסור משום משחתם בם מום בם, עיין חולין כ"ג א' בכורות נ"ז א'. וכן מוכח מפתיחת ההלכה: כך שנו רבותינו נדבות 13 כלומר, דמים שיעשה בהם הציבור מה שהוא רוצה, עיין ר"מ פ"א מה' ערכין הי"ב, ועיין ספרי קרח פי' קי"ז, עמ' 137, שו' 12, בשנו"ס. מקבלין מן הגוי, וקרבנות אין מקבלין מהן, ומפשוטה של לשון מוכח שאין מקבלין מהם שום קרבן, לא נדר ולא נדבה. ושמא הטעם הוא שאין הגוי נודר אלא על תנאי, 14 בבלי ד"ה ד' א', ב"ב י' ב', תנחומא תרומה סי' ט', במדבר סי' ג', במ"ר שם פ"א, ג', תנחומא בובר תולדות סי' י"ד, תרומה סי' ח'. ועיין מס' שמחות ספ"ו. ואינו נודב קרבן אלא כשוחד מוקדם. 15 עיין במ"ר פ"כ, י"ח, תנחומא בלק סי' י"ב, הוצ' בובר סי' ט"ז. ואף תמימים אין מקבלין מהם משום שמשחתם בם, ולאו דווקא קרבן ציבור, שלא כדעת שאר המקורות. ועיין היטב בבבלי ע"ז כ"ג סע"א.

24-25. דברי ר' יוסה הגלילי. אמ' לו ר' עקיבא אפי' אתה יושב ודורש כל היום וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: דברי ר' עקיבא. א' לו ר' יוסי הגלילי וכו'. וכן בתו"כ אמור ריש פרש' ז', צ"ח ע"א הנ"ל, ר' יוסה הגלילי הוא שאמר לו לר' עקיבא: אפילו אתה מרבה כל היום וכו'. ועיין הסיגנון בתו"כ צו ריש פרק ח', ל"ג ע"א, בבלי זבחים פ"ב א'. ועיין בפי' הראב"ד ובמיוחס להר"ש בתו"כ אמור הנ"ל. אבל בבבלי מנחות ע"ג ב' המסורת במחלוקת זו היא כגירסת ד וכי"ו.

25. אין מקבלין מהן אלא עולה ושלמים בלבד. בתו"כ אמור ובבבלי מנחות הנ"ל: אלא עולה בלבד. ופירשו בבבלי שם ע"ג רע"ב: שלמי הגוים עולות. אי בעית אימא קרא. ואי בעית אימא סברא. איבעית אימא סברא גוי לבו לשמים (פירש"י: כוונתנו היא שיהא קרבנו כליל, ולא שיאכלו אותו). ואיבעית אימא קרא. אשר יקריבו לה' לעולה, כל דמקרבי עולה ליהוי. ועיין בירושלמי פ"א ה"ד, ובמה"פ שם ד"ה אר"י. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ בחוקותי ריש פרש' ג' ובמיוחס להר"ש שם, וציין להם באהצו"י, עמ' 6. והברייתא בספרי זוטא שלח ט"ו, ב', עמ' 280, היא בשיטת ר' יוסה הגלילי, שאף שלמים מקבלין מן הגוי.

25-26. אין מקבלין מהן נדבה להקדיש בדק הבית, ואם הקדישו הקדישן הקדש. פי' תלמיד הרשב"ש לשקלים, עמ' 12, בשם התוספתא. ובבבלי ערכין ו' א': תנא חדא גוי שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים הימנו, ותניא אידך אין מקבלין. א"ר אילא א"ר יוחנן לא קשיא הא בתחילה הא בסוף, דאמר ר' אסי א"ר יוחנן בתחילה אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם, בסוף דבר המסויים אין מקבלין, דבר שאינו מסויים מקבלין וכו'. ופירש במיוחס לר"ג שם: הא בתחלה, הא בסוף. שאם אמר בתחלה רוצה אני להתנדב, אומרים לו שאין אנו מקבלין אותה, אבל אם התנדב מקבלין אותה, והיינו בסוף. ועיין בתוספות שם ד"ה הא מ"ש בשם רש"י. וכן בר"מ פ"ה מה' מתנות עניים ה"ח: עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו. היה דבר מסויים, כגון קורה או אבן, מחזירין לו וכו'. ועיין בלח"מ פ"א מה' ערכין ה"ו. ובירושלמי פ"א ה"ה, מ"ו ע"ב: אמר ר' יוחנן בתחילה אין מקבלין מהן לא דבר מסויים, ולא דבר שאינו מסויים, ובסוף מקבלין מהם דבר מסויים, ואין מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וכו', מתניתא פליגא על ר' יוחנן אין מקבלין מהן הקדש נדבה לבדק הבית. פתר לה בין בתחילה בין בסוף, ובלבד דבר שאינו מסויים. מתניתא פליגא על ר' שמעון בן לקיש וכו', ואינו מביא עמה נסכים, ומותר נסכים לא לכלי שרת אינון, נמצא מביא דבר מסויים. והמפרשים תיקנו ע"פ נוסח הירושלמי שבבבלי שהוא כולו משובש, והוא "מתוקן" במקצת ע"פ הבבלי בערכין הנ"ל, ובכי"מ מפורש בדברי ר' יוחנן כגירסא שבבבלי, אבל להלן שם: מתניתא פליגא על ר' יוחנן אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבדק הבית. הכי תפתר לה שכן שאפילו מעותיו יוליכם לים המלח. והתירוץ תמוה. ולא עוד אלא שבקטעים מן הגניזה (שרי"ר, עמ' 122) גורס בירושלמי כמו שהוא לפנינו. ולפיכך נראה שהירושלמי חולק על הבבלי וסובר שבדבר מסויים מקבלין הימנו, והיא נדבה פרטית כמו כל הנדבות, אבל בדבר שאינו מסויים, שחלקו מתערב עם קניין הציבור אין מקבלין הימנו, משום לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו. ושאלו מן הברייתא שלנו, ופתרו לה בדבר שאינו מסויים, שכן אפילו מעותיו יפלו לים המלח, מפני שרוצה חלק בקניין הציבור בדבר שאינו מסויים. ואח"כ שאלו לרשב"ל מן המשנה בערכין פ"א שכולם מודים שנודרין ונידרין, והעמידוה בשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע גוי ואמר מה שאמר זה עלי. והקשו עלה: ואינו מביא עמה נסכים, ומותר נסכים לא לכלי שרת אינון. נמצא מביא דבר מסויים, כלומר, בתמיה, הרי כלי שרת שבאין ממותר נסכים בוודאי הם דבר שאינו מסויים, ובזה כ"ע מודים שאין מקבלין מהן, לשיטת הירושלמי. ובנוסח הירושלמי שבבבלי, וכן בכי"מ שם, וכן בנוסח שעם פירוש ר' משולם מפורש: נמצא מביא דבר שאינו מסויים. והוא כמו שפירשנו. ומכל הגירסאות הנ"ל מוכח שלפני הירושלמי לא היתה הסיפא שבתוספתא כאן, שהרי לפיה יש כאן ראייה לדברי ר' יוחנן, והיא מחלקת בפירוש בין בתחילה ובין בסוף, ומדברים כאן בדבר מסויים. ובנוסח הירושלמי שעם פי' ר' משולם: פתר לה בתחילה , שכן שאפי' מעותיו יוליכם לים המלח. וכנראה שיש כאן תרכובת של שתי גירסאות, או שיש שם חסרון. ואף מגירסא זו מוכח שלא היתה לפניהם הסיפא, שמפורש בה כדברי ר' יוחנן.