תוספתא כפשוטה על שקלים א:יב

43-44. מותר יין ליין מותר שמן לשמן וכו'. במשנתנו פ"ב מ"ה: מותר עולה לעולה וכו'. ובפירוש רשב"ש, עמ' 25: ובתוספתא תניא מותר יין ליין, פי' כדאמרינן שילהי פ' כל התדיר (זבחים צ"א ב') המתנדב יין מביא ומזלפו על האישים. ועיין במשנת מנחות ספי"ב. ואפשר שהכוונה לגבייה מן הציבור 28 עיין בס' זרע אברהם להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' ד' אות כ"א ואילך. לשם נסכי יין וכו', כשלא הספיק מותר שיירי הלשכה, עיין להלן. ועיין באו"ש פ"ה מה' פסולי המוקדשין ה"ח שמעתיק מכאן: מותר יין ליין ומותר דמי שמן לשמן וכו', עיין מש"ש.

44. מותר מלח למלח, מותר עצים לעצים וכו'. עיין במשנתנו פ"ו מ"ו, מנחות פי"ג מ"ג. וכבר אמרנו לעיל שאף כאן יתכן לפרש בגבייה מן הציבור, או מן היחיד שמוסר לציבור.

45. מותר בזיכין לבזיכין. כלומר, ללבונה שנותן בבזך בשביל לחם הפנים. וקורא לה בזיך, מפני שאם נתן בלי בזיך פסולה, כמפורש להלן מנחות פי"א הט"ו: אם נתן בזיכין של לבונה או לבונה של בזיכין וכו' פסולין. ועיין בח"ד שהגיה ונדחק. אבל הכוונה היא: בזיכין שללבונה (במלה אחת), כלומר, בזיכין שלא (=בלא) לבונה, או לבונה שלא בזיכין וכו', כסיגנון הרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 502, הערה 20, ולעיל שבת פי"ג, הערה 52. ומדברים בגבו לצורך בזיכין, או ביחיד שהתנדב לכך, כלעיל.

מותר גזירין לגזירין. וכן בכי"ל: גזירים לגזירים. ולפי גירסא זו הכוונה לגזרי עצים למזבח. אבל מתוך ההמשך משמע 29 אבל ראייה גמורה אין כאן, ואפשר שמה שאמרו אח"כ: אם אמ' לנזיר זה וכו' הוא פירוש למשנתנו ששנתה: מותר נזירים לנזירים וכו', מותר עניים לעניים. ומתחילה הוסיפה התוספתא שאף מותר בזיכין, גזירין ומצורעין הוא לבזיכין, גזירין ומצורעין, ואח"כ חזרה לפרש את משנתנו. והואיל ונזיר ומצורע נשנים תכופות יחד (עיין להלן פ"ג, שו' 21 ואילך, בבלי זבחים קי"ב ב' ועוד) תיקנו "נזירין" במקום "גזירין". אבל מסתבר יותר שגירסת ד וכי"ע המקויימת גם ע"י הרש"ס (עיין להלן בפנים) היא הנכונה. שהכוונה לנזירים כגי' ד וכי"ע, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ה, והכוונה כדלעיל, או כמעשה של ינאי המלך בירושלמי ברכות פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, נזיר פ"ה ה"ה, נ"ד ע"ב, ב"ר פצ"א, ד', הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 1115, כמו שפירשו תלמיד רשב"ש, עמ' 24, והרא"ש, עמ' כ"ד. ועיין נזיר פ"ב מ"ה. ובפיה"מ להר"מ למשנתנו: ואם נשתתפו חבורת נזירים בקרבנותיהם וכו', ונשאר מותר יוציאוהו ג"כ הנזירים בקרבנותיהם. וכל הברייתא בשם התוספתא בפי' הרש"ס, י"ז ע"ד, ואף שם: מותר נזירים לנזירים.

45-46. אם אמ' לנזיר זה למצורע זה מותרו נדבה. במשנתנו פ"ב מ"ה: מותר נזיר לנדבה. וכן להלן פ"ג ה"ז: ששה לנדבה וכו' ומותר קרבן נזיר ומצורע. וכן בפי' תלמיד רשב"ש, עמ' 24: תניא בתוספתא אם לנזיר זה מצורע זה מותרו נדבה. ויפה העיר הר"א סופר שם שמתוך דברי המפרש שם ברור שהוא מפרש את משנתנו כן, שאפילו גבו מאחרים לצורך אותו נזיר מותרו נדבה, ולאו דווקא מותר מעותיו שהפריש בעצמו לנזירותו. 30 במאירי, עמ' 68, פירש: אבל מותר נזיר, ר"ל שהפריש מעות לצורך קרבנותיו והותיר, מותרו נדבה. וכן פירשו כמה מן המפרשים. ולפי פירוש זה אפשר שאם גבו כסף לצורך נזיר מיוחד, שיביא מהם קרבנו, המותר הוא שלו, כדין גבו לאותו שבוי. וכן כתב בתיו"ט למשנתנו פ"ב מ"ה. ועיין כריתות פ"ו מ"ח, ובר"מ פ"י מה' שגגות ה"י. וכשם שעני מותר לו לקחת מאה זוז בבת אחת אעפ"י שיש לו מאתים חסר אחד, ואפילו אין הנותן יודע שזוז אחד כבר מוציאו מגדר עני, והמותר הוא שלו, אף שבוי כן. ועיין במשנת פיאה פ"ח מ"ח, וברור שהדין כן אפילו במאה, ולאו דווקא באלף שהנותן יודע שנותן לו יותר מכשיעור. ונראה שיש כאן חידוש גדול, והוא שאין דינו כמותר שבוי שגבו לצורך פדיונו, שמותר הפדיון שלו, אף שהנותנים נתנו לצורך פדיון שבויים. ואף כאן הנותנים הרי לא הקדישו את הכסף אלא נתנו לנזיר שיקדישם הוא. והר"מ בפ"ה מה' פסולי המוקדשין ה"ט פסק: מותר נזירים לנזירים, מותר נזיר לאותו נזיר. וכבר תמה בקרית ספר להמבי"ט במקומו שהוא נגד משנתנו, והניח בצ"ע. ועיין גם במעשה רוקח ובהר המריה במקומו. ולא עוד אלא שהר"מ סותר את עצמו במה שפסק בפ"ב מה' שקלים ה"ב ובפ"ט מה' נזירות ה"א. ועיין מ"ש בצפנת פענח שם ובפ"ח מה' נזירות הט"ו. ובדקתי בכל הדפוסים הישנים, בכמה כי"י, לרבות כ"י על קלף (אדלר 1692), ובכולם הגירסא כלפנינו. ובכי"ל אחר על קלף (רבינוביץ): מותר נזירים (סוף שורה) מותר נזיר לנזיר, וברור שנשמטה שם המלה "לנזירים" בטעות. ומכאן שאין להגיה בר"מ. וקשה להניח שהר"מ גרס כאן: מותר נזיר שלו. 31 בניגוד למשנתנו המדברת בנזיר שהותיר ממעות שהפריש בעצמו.

46-47. מותר עניים לעניים מותר שבוין לשבויין. ואם אמ' לעני זה לשבוי זה מותרו שלו. פי' הרש"ס, י"ז ע"ד, הנ"ל. ובמשנתנו פ"ב מ"ה: מותר עניים לעניים. מותר עני לאותו עני. מותר שבויים לשבויים. מותר שבוי לאותו שבוי. ובאו"ז ה' צדקה סי' ז', ח"א ז' ע"ד (=שו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' הרנ"נ רבינוביץ סי' קנ"ב, פיסקי ריקנטי סי' שס"ג): ומורי רבי' שמחה זצ"ל אומר דאם אמר ליתומה זו אין ליורשין כלום, אלא יקח לעצמו וכו', דגרסי' בתוספתא ספ"ק דשקלים מותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויים, ואם אמר לעני ולשבוי זה מותר שלו, פי' של הנודר , שאם לא, הל"ל מותר העני לעני, מותר השבוי לשבוי, הא למדת דשל הנודר הוה. ואני המחבר וכו' היה נ"ל לפרש דשלו דקתני בשקלים, היינו של עני ושל שבוי, וכדפרישית, דהואיל ונעשה מצוה בממונו גמר והקנה לו הכל גם המותר על המצוה. ועיין מה שכתב לעיל שם בשם הראבי"ה, והוא בראבי"ה ח"ב סי' תקצ"ב, עמ' 326. ועיין בס' זכרון יהונתן להגר"י אבעלמאן יו"ד סי' ה', אות א'-ב'. ולכאורה הדברים תמוהים מאד, והרי במשנתנו מפורש שמותר עני לאותו עני. וכנראה שהם מפרשים את משנתנו בשלא אמר הנותן בפירוש שהוא נותן לאותו עני, אלא שהודיעו לו שגובים לצורך העני, והוא נתן סתם, אבל כשגילה את דעתו בפירוש "לאותו עני" המותר הוא של הנותן. והוא דחוק מאד. ולא עוד אם אנו אומרים שאם ייחד את העני בפירוש, המותר הוא של הנותן, למה אין המותר של הנותן, אם ייחד את הנזיר, ולמה אם אמר לנזיר זה, מותרו נדבה. ובעל כרחינו אנו אומרים שאם ייחד את העני ואת השבוי הרי כל הסכום שנתן לו בבת אחת הקנה לו את הכל, ודין הנזיר והמצורע כאילו הפרישו בעצמם את כל הסכום, ומותרן נדבה. ועיין מ"ש לעיל, הערה 30. ושמא מפרשים את הברייתא שעדיין לא מסר את המעות, ואם אמר פירושו, ואם אמר לעצמו, אם נדר. וצ"ע. ובסמ"ג עשין קס"ב, ר"ח ע"א: עני שגבו לו כדי להשלים די מחסורו, והותירו על מה שהוא צריך הרי המותר שלו, ותניא בתוס' דשקלים מותר עניים לעניים, מותר השבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי. וכ"ה בסמ"ק סי' רמ"ז (ד' קרימונה, קכ"ב ע"א). והוא לשון הר"מ בפ"ט מה' מתנות עניים הי"ח, אלא שהוסיפו "ותניא בתוספתא דשקלים". והוא תמוה, שהרי כן מבואר במשנה, והיא לשון המשנה, ולא לשון התוספתא. ועיין בחי' הרשב"א למגילה, הוצ' ר"ז דימיטרובסקי, עמ' 149, וכנראה שכוונת הרשב"א היא למשנתנו ולא לתוספתא, אלא שקיצר, כפי שיוצא ברור מתשובתו בח"א סי' תרי"ז.

47-48. מותר מתים למתים, מותר המת ליורשיו. משנתנו פ"ב מ"ה הנ"ל. ובבבלי סנהדרין מ"ח א': דתנן מותר המתים וכו', ותני עלה כיצד גבו למתים סתם זהו מותר המתים למתים, גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו. ועיין בראשונים שהבאנו לעיל.

48. ר' מאיר אומ' מותר המת יהא מונח וכו'. בכי"ו ובד: ר' נתן וכו'. אבל בכי"ע, כי"ל ובמשנתנו הנ"ל: ר' מאיר אומר וכו'. וכ"ה בבבלי סנהדרין הנ"ל, ובארו שם שר"מ מסתפק אם הזמנה מילתא היא, וכבר נאסר הגבוי בהנאה, או משום בזיון המת שספק הוא אם הוא מוחל לגבי יורשים (למ"ד הזמנה לאו מילתא היא). והגירסא שבכי"ו ושבד "ר' נתן" היא באשגרה מלהלן בסמוך.

48-49. ר' נתן אומ' מותר המת בונין לו נפש על גבי קברו. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ובכי"מ חסרה בבא זו, וכ"ה בנוסח עם פירוש ר' משולם, עמ' 20, ועיין מבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 952. אבל בשאר כל הנוסחאות, לרבות כי"ל של הירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן, משניות כי"י עם פיה"מ להר"מ, בכולן ישנה בבא זו במשנתנו. וכבר העירו בגליון משניות הוצ' ראם שמדברי הירושלמי כאן, מ"ז ע"א: תני בשם ר' נתן מותר המת וכו', אין שום ראיה שלא היתה להם בבא זו במשנה, שהרי הביאו גם את הסיפא מכאן, ולפיכך העתיקו את כל הברייתא. ובבבלי סנהדרין מ"ח א' הנ"ל: ר' נתן אומר יעשנו דימוס על קברו וכו', והיא היא.

49. או יזלח לו זלח לפני מטתו. בירושלמי הנ"ל: ויעשה לו זלוף על גבי מטתו, וכן בבבלי הנ"ל: או זילוף לפני מטתו. והיא היא, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 462, שו' 57, ושו' 59. ולעצם העניין עיין מס' שמחות פי"ב ה"ט, הוצ' היגר, עמ' 197.

49-50. אין גובין כסות בכסות ואין פודין שבוי בשבוי. בירושלמי הנ"ל: תני אין פודין שבוי בשבוי ואין גובין טלית בטלית. ופירושו שאין גובין טלית זו ונותנין לו לעני טלית אחרת, כפירוש המפרשים בירושלמי. ועיין בבלי ב"מ ע"ח ב', ולהלן מגילה פ"א סה"ה. ועיין באהצו"י, עמ' 15, ובמאירי, עמ' 69.

50. ואין ממחין ביד הפרנסין על כך. כלומר, אם הפרנסין רואין צורך להחליף מחליפין, עיין בירושלמי הנ"ל, בפיה"מ להר"מ ספ"ב, בראשונים שציין באהצו"י הנ"ל, במאירי הנ"ל, ובב"ב, עמ' 56, ובמקורות שציין ר"ז דימיטרובסקי לרשב"א מגילה, עמ' 149, הערה 303.