תוספתא כפשוטה על שקלים א:יא

40. אין מביאין מנחות ונסכים וכו'. הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ב: הנותן שקלו וכו' מדמי מעשר שני, מדמי שביעית יאכל כנגדן. ועיין במשנת שביעית פ"ח מ"ח ומע"ש ספ"א ובברייתא שלעיל. ועיין בירושלמי מע"ש ספ"א ומ"ש בס' ניר שם. ובכי"ל כאן: מכאן אמרו אין מביאין וכו'. וכ"ה להלן במעילה פ"א הכ"ז ובמנחות ספ"ח, ויש בברייתא זו אשגרות ממקום למקום כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 398, ח"ב, עמ' 573, הערה 5 ועוד. ועיין מ"ש להלן.

ומנחת תודה. בכי"ל: ומנחת בהמה, וכ"ה במעילה ובמנחות הנ"ל ובבבלי זבחים פ"ח א', והיא מנחת נסכים, עיין במשנת מנחות פ"י מ"ו וברש"י שם ס"ח ב'.

ולחמה של תודה. עיין מנחות פ"ז מ"ה, בבלי שם פ"א רע"ב. ועיין מ"ש להלן, שו' 42, ד"ה ומפירות.

40-41. מן הטבל. וכ"ה להלן מנחות ומעילה הנ"ל, ובבלי פסחים מ"ח א'. ועיין תוספתא מנחות פ"י הכ"ח. ומדברים כאן בטבל שנתמרח בידי הדיוט, וכבר נתחייב במעשרות, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 206, שו' 70, עמ' 360, הערה 19. והאיסור הוא משום משקה ישראל, עיין בבבלי פסחים הנ"ל. ועיין ר"מ פ"ה מה' איסורי המזבח ה"ט. וכבר האריכו האחרונים בבאור דבריו.

41. ומן התרומה. וכ"ה להלן מעילה, ובמנחות משובש. ובבבלי זבחים הנ"ל: ומן המדומע, ועיין להלן, שו' 42. ופירש"י מן המדומע בתרומה, וצריך משקה ישראל שיהא מותר לישראל, ולא לכהנים גרידא. ועיין בתוספות שם ד"ה מן שחלקו ופירשו מעורב בערלה ובכלאי הכרם. והנה בבבלי זבחים שם לא נזכרו אלא מדומע וערלה וכלאי הכרם, ואמרו עליהם: ואם הביא לא קידש, ולפיכך פירש"י שהאיסור משום משקה ישראל שפוסל בדיעבד. אבל לפנינו נזכרו כמה דברים, ולהלן נראה שאפשר לומר שהסיפא אינה עונה על כל הדברים שנמנו כאן, ולפיכך יש לפרש את התוספתא שלכתחילה לא יביא לחמי תודה מן התרומה (אפילו התנה כן מתחילה), מפני שממעט בזמן אכילתה, כזבחים פ"י מ"ז. ומכל שכן נסכים ומנחת בהמה שנפסדת, ואפילו מנחת נדבה, הקומץ קרב לגבי מזבח ומפסיד חלק מן התרומה. ועיין ר"מ פ"ב מה' מעשה הקרבנות הי"ג.

ומן המעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. שהרי הוא טבל.

41-42. וממעשר שיני והקדש שלא נפדו. עיין מ"ש על מע"ש לעיל, שו' 40, ד"ה אין מביאין. וכאן מדברים במעשר שני עצמו (כפי שמשמע מן הלשון "שלא נפדו"), ועיין מנחות פ"ז מ"ה, ובבלי שם פ"א ב', פ"ב א'. ואשר להקדש, הכוונה שאינו מתנדב קרבן מהקדש בדק הבית (עיין ר"מ פ"ו מה' ערכין ה"ח) ומכל שכן שאינו פורע חובו בהקדש, ועיין במשנה הנ"ל.

42. מ ן המדומע. וכ"ה בזבחים פ"ח א' הנ"ל, ועיין מ"ש לעיל, שו' 41, ד"ה ומן התרומה.

מן החדש. משום משקה המותר לישראל, ועיין מנחות פ"י מ"ו, ובבלי שם ס"ח ב'.

ומפירות שביעית. בתו"כ בהר פ"א ה"ו, ק"ו ע"ב: לאוכלה ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא נסכים ממנה. ועיין בבלי מנחות פ"ד א', בכורות י"ב ב'. ובמיוחס להר"ש לתו"כ הנ"ל, ק"ב ע"ב: ובתוספתא דשקלים אין מביאין תודה ולחמה מפירות שביעית וכו'. וגירסא זו קשה, ואם כוונתו לתודה שהביא מדמי שביעית למה לא קידשה, יאכל כנגדה, עיין במשנת שביעית פ"ח מ"ח, ומע"ש ספ"א ובס' ניר שם, ומ"ש להלן בסמוך.

42-43. ואם הביא הרי אילו פסולין. וכ"ה להלן מנחות ספ"ח. ובמיוחס להר"ש הנ"ל: ובתוספתא דשקלים אין מביאין תודה ולחמה מפירות שביעית, ואם הביא לא קידש (כלשון הבבלי בזבחים פ"ח א'). ועיין מ"ש לעיל, שו' 41, ושמא עונה בבא זו על חדש וטבל וכדומה. ואפשר שפירות שביעית כאן הם פירות שביעית אחר זמן הביעור, ואסורים לישראל. ולהלן מעילה פ"א הכ"ז הנ"ל: ואם הביא לא מעל. כלומר, אם הביא מנחות ונסכים ולחמה של תודה מהקדש בדק הבית שלא נפדה, לא מעל. וכן בר"מ פ"ו מה' מעילה הי"א: המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש מעל. וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם. לפיכך 27 וגרס בתוספתא שם: מכאן אמרו, כפירושו של בעל ח"ד בתוספתא שם. המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש, אע"פ שעבר עבירה לא מעל, שאין כאן זריקת דם לכפר עליו. והדברים קשים מאד, ומה לי זריקת דמים, מה לי קמיצת מנחה, כפי שתמה בקרן אורה במעילה במקומו. ועיין מה שהאריך בזה בתוספות העזרה לתו"כ, צ"ז ע"א, ד"ה לא מעל. ועיין בצפנת פענח פ"ג מה' שקלים הי"א, ולא זכיתי לעמוד על כוונתו, עיין ר"מ פ"ו מה' ערכין ה"ח, ולא דבר הר"מ בשקלים שם אלא בציבור, אבל לא ביחיד. ועיין במרכבת המשנה פ"ד מה' תמורה הי"א. ובח"ד במעילה פירש שכוונת הר"מ לחלק בין הרישא המדברת בקרבנות חובה ובין הבבא שלנו המדברת בקרבנות נדבה, שאין כאן "זריקת דם לכפר עליו", ואין הבדל בין זריקת דם וקמיצה, אלא בין קרבן כפרה שנהנה, ובין נדבה שאין כאן הנאה, עיי"ש, והדברים דחוקים. ולעצם הפירוש בתוספתא מעילה שם נראים דברי בעל תוספות העזרה, צ"ז ע"א הנ"ל, ויתבארו אי"ה הדברים במקומם. ועיין בקרן אורה למעילה הנ"ל.

43. ואין צריך לומ' מן הערלה וכלאי הכרם. בבבלי זבחים פ"ח א' באה בבא זו לפני "ואם הביא", והיא היא, ואף כאן הכוונה שערלה וכלאי הכרם שאסורין בהנאה אפילו לישראל בוודאי הבא מהן למזבח פסול אפילו בדיעבד.