תוספתא כפשוטה על שקלים א:י

36-37. המפריש שקלו והוציאו הרי זה מעל. המוציא שקלו מחברו הרי זה מעל. בד ובכי"ל: המוציא שקלו של חברו הרי זה מעל. ובכי"ע חסרה הסיפא. ובפירוש תלמיד רשב"ש, עמ' 18: והא דתניא בתוספתא המפריש שקלו והוציאו הרי זה מעל בנתרמה תרומה מיירי, דכיון שהפרישו ה"ל גבוי. ובר"מ פ"ו מה' מעילה הי"ג: המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. ועיי"ש בהשגות ובכ"מ. אבל במרכבת המשנה שם הבין בדברי הר"מ שהכוונה היא בין שהוציאו בעל השקל בין שהוציאו חברו מעל, וכן, כנראה, הבין בכוונת הר"מ גם הרש"ס עיין שם בפירושו, ט"ו ע"א. ולפ"ז דברי הר"מ הם דברי שתי הבבות שלפנינו. ולהלן מעילה פ"א הכ"ו: המפריש שקלו והוציאו הרי זה מעל. המפריש שקלו לחברו הרי זה מעל. וכ"ה בד שם, וקשה להגיה את שתי הנוסחאות ע"פ הברייתא כאן. ומוכח משם שאף החכמים שחולקים בסיפא מודים שמעל מיד, אפילו עדיין לא קרבה הבהמה. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה תרומה מעל. ובירושלמי שם, מ"ו ע"ג: אנן תנינן אם נתרמה תרומה. ותניי דבית רבי אם קרבה בהמה. ועיין בפיה"מ להר"מ שם ובחיבורו פ"ג מה' שקלים ה"י ובצפנת פענח הי"א שם ופ"ו מה' ערכין הט"ז. ועיין מה שהאריך בזה הגר"מ סאוויצקי בספרו מראה אש ח"א, ק"ג ע"א ואילך. ברם כבר העיר בה"ד למעילה במקומו שעיקר לשון הר"מ הוא בפ"ו מה' מעילה הי"ב: נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה וכו', ולא כלשונו בפ"ג מה' שקלים הי"א הנ"ל. ומ"מ למדנו שהשליח ששוקל שקלו של המשלח, לא מעל השליח אלא לכשתתרם התרומה, וצריך באור למה מעל מיד אם הפריש את שקלו לחבירו, לפי התוספתא בתמורה. והנה בירושלמי הנ"ל העמידו את משנתנו (פ"ב מ"ב) במסויימים, כלומר, שהמשלח והשליח הם אנשים מסויימים, והתורם תורם את שקלם לשמם. ושוב שאלו שם: מה נהנה ? ותירצו: מכיון שבית דין ראויין למשכן, ולא מישכנו כמי שנהנה. ועיין באו"ש פ"ג מה' שקלים ה"י. וכבר היטיב לראות הגרצ"ה ראפאפורט (בתוספות העזרה לתו"כ ויקרא, חובה, פרש' י"א ה"ז, צ"ו ע"ב) ששני הטעמים מוכרחים. וניחזי אנן, מה איכפת לו להקדש אם השליח שיקר ואמר שהוא תורם בשביל עצמו, הרי קמי שמיא גליא שהשקל הוא של המשלח, והוא עולה לשם המשלח. ואעפ"י שהשליח נהנה בשקרו שנפטר מן המישכון, הרי לא נהנה מן ההקדש אלא מן ההדיוט, מחבירו, שהרי מסר את השקל להקדש כדין, אלא שרימה את הגזבר והראה על שקל חבירו כשלו, ובוודאי שאין כאן מעילה. ולפיכך העמידוה בירושלמי במסויימים, שתרמו את השקל לשם השליח, ויש כאן העברה מרשות לרשות, שהרי כיוונו בפירוש לתרום שלא לשם המשלח. ברם אלמלי נהנה השליח כלל אין כאן מעילה, שהרי השקל נמסר להקדש, ולא שינה כאן מהקדש להקדש (כמו בסיפא להלן), ולפיכך אמרו שהשליח נהנה ממה שלא מישכנו אותו, ונמצא נהנה בזה שהעביר את ההקדש מרשות לרשות, ועשה מעשה בשל הקדש והציל את עצמו מן המישכון, ומעל. וכל הדברים הללו אינם אמורים אלא בשליח שהיה בידו שקל שנמסר לו על מנת לתרום, אבל אם בעל השקל בעצמו מסר את שקלו לחבירו, 26 ואין הבדל בעניין זה בין מסר לו בתורת חול, או מסר בשבילו להקדש, ובשניהם מ"מ נהנה מן ההקדש ופגם. הרי העבירו מדעתו לרשות אחרת, ודינו כנותן לחבירו בהמת קדשי קדשים, שמעל, כמפורש בר"מ פ"ו מה' מעילה ה"ה. ויש כאן פגם בהקדש והנאה, כפי שהסביר הר"מ בפיה"מ מעילה פ"ה מ"ד. ועיין במרכבת המשנה פ"ו מה' מעילה ה"י, ובאו"ש שם רפ"ו. ועיין מ"ש להלן.

37-38. לקח בו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות וכו'. תו"כ ויקרא, חובה, פרש' י"א ה"ז, כ"ה ע"ד, בבלי מעילה י"ט א', עיי"ש. ובנידון שלפנינו לא שינה מרשות לרשות, אלא שינה מהקדש להקדש.

38. המביא חטאתו ואשמו מן ההקדש וכו'. כלומר מכסף של הקדש בדק הבית. ובכי"ע ובכי"ל: חטאתו ואשמו ופסחו וכו'. וכ"ה להלן במעילה פ"א הכ"ז ובתו"כ ובבבלי הנ"ל, לפי שטמ"ק שם אות א', ובר"מ פ"ו מה' מעילה הי"א. ועיין בתוספות העזרה לתו"כ הנ"ל, צ"ו ע"א, ד"ה חטאתו.

38-39. השוקל שקלו זוזיו מן ההקדש כיון שלקח מעל וכו'. כלומר, ששקל מהקדש בדק הבית. וכן בריבב"ן פ"ב מ"ב: דתניא בתוספתא פ"א השוקל שקלי זוזיו מן ההקדש כיון שלקחו בהמה [מעל] דברי ר' שמעון וכו'. ובפירוש ר' משולם, עמ' 18: ובתוספתא פליגי הלוקח בהמה (כלומר, לקרבן) מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר' שמעון וכו'. וסובר ר' שמעון שהמעביר מקודש לקודש מעל, כמפורש בתו"כ ובבבלי הנ"ל. [תיקונים והשלמות: וכ״ה הגירסא בתוספתא מעילה ובתו״כ שציינתי שם: כיון שלקח מעל דברי ר׳ שמעון, וחכמים אומרים וכו׳. וכ״ה בראשונים שהבאנו שם (בשם התוספתא). ובבבלי מעילה י״ט א׳: כיון שהוציא מעל דברי ר׳ שמעון, ר׳ יהודה אומר וכו' וכ״ה הגירסא (״שהוציא״) גם בכ״י מינכן שם ובילקוט ויקרא רמז תע״ה. ואין כאן הבדל אלא בסיגנון, והוא ״כיון שלקח״ הוא ״כיון שהוציא״, ור״ש סובר שהמוציא ״מן הקדש לקדש״ מעל, כמפורש בבבלי שם י״ט רע״א. אמנם מדברי המיוחס לרבינו גרשם, רש״י, תוספ׳ רבינו פרץ ופירוש הרא״ש לשקלים, עמ׳ כ׳, מוכח שגרסו בבבלי: כיון שהביא מעל וכו׳, אבל פירושם לגירסא זו הוא לכאורה תמוה מאד, כפי שכבר העירו האחרונים 5 עיין בקרן אורה במקומו, בתוספות העזרה שציינתי שם, בטורי אבן מגילה ח׳ א׳ ועוד. וכבר רמזתי לקושי שבדברי רש״י בתוספתא כפשוטה לבכורים, עמ׳ 829, עיי״ש. , ולפיכך לא דנתי בגירסא זו. עכשיו בא לידי פירוש רבינו הלל לתו״כ שיצא מחדש, ובפירושו (שם מ״א ב׳) כתב: ובהאי לישנא גרסינן במסכת 6 בכ״י אוקספורד ב׳ שם בטעות: בתוספת׳. מעילה מנין המוציא וכו׳ כיון שהביא מעל דברי ר׳ יהודה וכו׳ וחכמים אומרי׳ לא מעל וכו׳. ומדבריו להלן שם משמע קצת שתיקן כן גם בתו״כ. והנה הגירסא ״שהביא״ מקויימת ע״י כל הראשונים הנ״ל, ובוודאי שאי אפשר לבטל אותה. ואשר לגירסא ״ר׳ שמעון״ שבבבלי, הרי בכ״י מינכן שם: דברי ר׳ אומר עד שיזרוק וכו׳. ובין השורות תלוי: ר יודה. ואף המתקן גרם: דברי ר׳, ר׳ יודה אומר עד שיזרוק וכו׳. וכן היתה הגירסא גם לפני רבינו פרץ במקומו שם. 7 עיין בפי׳ רבינו הלל שהזכרנו בפנים, מ״א ע״ב, ובחילופי נוסחאות שם אות כ״ח. ובילקוט הנ״ל חסרות לגמרי המלים ״דברי ר׳ שמעון״. ולפיכך נראה שפירוש המיוחס לרבינו גרשום ופירוש רש״י הוא פירוש עתיק ע״פ מסורת אחרת שגרסה: כיוון שהביא מעל. והפירוש הוא, איפוא, כפירוש המיוחס לר״ג ורש״י שר׳ יהודה (או ר׳ שמעון, עיין להלן) סובר כיוון שהביא לעזרה מעל. והטעם הוא לא מפני שנפטר מחובת קרבן, ובוודאי ובוודאי שלא יצא ידי חטאתו, ומחוסר כפרה אסור בקדשים, עד שיקרב קרבנו, אלא שיצא ידי אחריותו, כדברי המיוחס לר״ג ורש״י שם, ועיי״ש בשטמ״ק אות ה׳. 8 אעפ״י שהלשון קצת מגומגם, אבל זהו כנראה הפירוש האמיתי לגירסת הבבלי ״שהביא״. וכן מפורש בספרי ראה פי׳ ע״ז, עמ׳ 142: תשא ובאת שחייב בטפול הבאתם (כלומר, של הקדשים) עד שיביאם לבית הבחירה. ר׳ יהודה אומר עד באר הגולה חייב באחריותם , מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותם. וטיפול לחוד ואחריות לחוד. ועיין מ״ש ע״ז בתוספתא כפשוטה בכורים, עמ׳ 829-828. ועכשיו נ״ל שהדין הוא בכל הקרבנות. ובמשנת שקלים פ״ז מ״ה ואילך שנינו: חזרו להיות מניחין אותה ובורחין, התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל צבור. אמר ר׳ שמעון שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן, גוי ששילח עולתו וכו', ואם לאו קריבין משל צבור וכו', וכן גר שמת וכו', על כהן גדול שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור וכו', על המלח ועל העצים וכו', ועל הקינין ועל 9 כ״ה במשנה הוצ' לו, בכ״י אוקספורד, פי׳ רבינו משולם, ריש עמ׳ 82, פי׳ הרא״ש, עמ׳ ס׳. וכן היתה הגירסא גם לפני הר״מ בפי׳ המשניות מהדו״ק (לפי עדות הרי״מ טולידאנו בהוצאתו, עמ׳ כ״ח, הע׳ 121). ועיין גם במאירי סוף עמ׳ 105, ובירושלמי פ״ז ה״א, בהוצי הר״ש סיריליאו, נ״ג ע״ב ועוד. ועיי״ש בציון ירושלים במקומו. אבל ברוב נוסחאות המשנה: ועל הקינין הפסולות, ויש כאן דבר אחד, ועיין מ״ש להלן בפנים. הפסולות שיהו באות משל צבור. ובספרי זוטא שלח, עמ׳ 280 (ילקוט שם רמז תשמ״ה): דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות גוים וכו', ועל ידי מי שהניח עולתו וברח וכו', ועל ידי מי שהניח שלמים וברח וכו', ולוקחין מלח שיהו הכהנים מולחים בו וכו', ומולחין בו את העורות וכו', ולוקחים עצים שיהו הכהנים וכו׳ שיהו שוקלין שקלים ולוקחין פרת חטאת ושעיר משתלח, ועל ידי כהן המאבד, ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה וכד', ועשירית האיפה של כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו. 10 ואף שר׳ יהודה חולק במשנת שקלים שם, וסובר שהיא באה משל יורשים, הוא מפני שיש כאן פסוק מפורש על כך, עיין בחרב צו פ״ה ה״ג, לב ע״א, ירושלמי שקלים שם ה׳ג, נ׳ ע״ד, בבלי מנחות נ״א ב'. אבל בשאר הדברים אף הוא מודה, ואינו חולק בהם. וברייתא זו נשנית בשיטת ר׳ שמעון הנ״ל. והתנא של ספרי זוטא שנה במשנתו: ועל האובד ועל הפסול שיהו באין משל ציבור (כהן המאבד, וכהן ששינה וכו', עיין לעיל). נמצאנו למדים שיש כאן וודאי שר׳ יהודה סובר שחייבי קרבנות נפטרו מאחריותם כשהביא אותם לעזרה, כמפורש בספרי הנ״ל, וכן מסתבר שאף ר׳ שמעון סובר כן, וכמו ששנו בברייתא של ספרי זוטא הנ״ל שנשנית בשיטתו. וממילא אם הביא לעזרה קרבן שנקנה בכסף הקדש מעל, שהרי נפטר מן האחריות (לכל הפחות כשהכהן היה שוגג), ונמצא נהנה ומעל. 11 בירושלמי פ״ב רה״ב, מ"ו ע"ג: אמר ר׳ לעזר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר׳ שמעון, דר׳ שמעון אמר מיד היה מקבל את מעותיו. הכהנים זריזין הן. וכ״ה הגירסא בשרידי הירושלמי, עמ׳ 124, וכעין זה גם בנוסח הנספח לבבלי בדפוס ראשון. גירסת הדפוסים החדשים אין לה שום קיום. אמנם בפירוש הריבב׳׳ן פ״ב מיב: וקרבה בהמה מעל, סתמא דלא כר׳ שמעון, דתניא בתוספתא פ״א השוקל שקלי זתיו וכו', אבל קרוב לוודאי בעיני שיש כאן הגהה. וכן בפי׳ ר׳ משולם, ריש עמ׳ 19: " ה״ג דלא כר׳ שמעון, ולא יותר". ועיין גם בפירוש הרא״ש, עמ׳ כ׳. ואם גירסא זו נכונה הפירוש הוא שלחכמים (במשנתנו ספ״ד) .אין המספק מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה״, ואם ריצה המזבח ונזרק הדם בכשרות, הכסף מחולל עליה למפרע, אבל לפני שריצה הדם, עדיין ספק הוא, שמא ימצא בה פסול, ונמצא שכסף ההקדש עדיין קדוש, ולא קרבה מתרומת הלשכה, ולא מעל. ולפ״ז אינו עניין לחכמים שבתוספתא כאן, והחכמים שבירושלמי (העוסקים רק בתרומת הלשכה) יכולים לסבור כר׳ שמעון כאן שהמוציא מהקדש להקדש מעל. ועדיין צ״ע בכל זה. וכל פירושי האחרונים בעניין מבוססים על הגירסא המשובשת שבירושלמי בדפוסים החדשים, ובחנם השיגו על בעל הק״ע (עיין בקרן אורה מעילה י״ט א׳), שהיתה לפניו הגירסא הישנה, ולפיכך הגיה: דלא כר׳ שמעון. ולפיכך פירשו הראשונים מה שפירשו לפי גירסתם בבבלי: מכיוון שהביא מעל.]

39-40. וחכמים אומ' לא מעל עד שיזרקו הדמים. וכ"ה להלן מעילה פ"א הכ"ז, בריבב"ן, בפירוש ר' משולם (ושם: שיזרקו דמי) ובתו"כ הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר עד שיזרוק הדם. ובתוספות רבינו פרץ שם ד"ה כאן: ובתוספתא שנויה בלשון אחר, שר' יהודה (=חכמים שכאן) עד שלא נהנה [לא] מעל. ונראה לפי התוספתא דבהא פליגי דר' יהודה סובר, דאין הנאה של בעה"ב אלא עד שיתכפר וכו', עיי"ש. ושיטת החכמים היא שאם שינה מקודש לקודש לא מעל עד שיהנה ותעשה מחשבתו, ובקונה קיני זבים וזבות ממעות הקדש של בדק הבית הרי שינה מהקדש להקדש ועדיין לא מעל לשיטתם, אבל אם נזרקו הדמים, הרי כבר נפטר מחובתו ע"י הקדש בדק הבית, ונעשתה מחשבתו, ומעל. ועיין בתוספות העזרה לתו"כ ויקרא, צ"ז ע"א, ד"ה לא, ובאו"ש פ"ג מה' שקלים ה"י הנ"ל. ובקרן אורה מעילה י"ט א' פירש שבזריקת הדם מעל ויוצא ההקדש לחולין, עיי"ש.