תוספתא כפשוטה על פאה ד:טז

51. מעשר שני אין גובין ממנו מלוה וחוב. בד: מעשר שני אין פורעין וכו'. ואעפ"י שהדין דין אמת כמפורש להלן שביעית פ"ז ה"ט, אבל ברור שלפנינו ט"ס וצ"ל: מעשר עני אין פורעין וכו', כמו שהוא בכי"ע. וכן מעתיקים מכאן כל הראשונים שנציין להלן. וכ"ה בר"מ ספ"ו מה' מתנ"ע. ובאו"ז ח"א (ה' צדקה סי' י"א ח' ע"א) הביא את התוספתא שלפנינו, וכתב שראבי"ה פירשה שאין בעל חוב נפרע ממ"ע שביד העני, מפני שלצורך העני ניתן ולא לפריעת חוב. ורבינו שמחה שם חלק עליו ופירשה שבמ"ע ביד בעה"ב עסקינן, ואסור לבעה"ב לפרוע חובו לעני ממנו (לא מלוה ולא חוב אחר, כגון שכר שכיר). ודעת בעל האו"ז עצמו שאין חילוק, ובשניהם אסור (ותשובת בעל האו"ז הובאה גם בשו"ת מהר"מ ד' פרג, סי' תשנ"ג, ובריקנטי סי' נ"ז, ועיין גם בהגה"מ ה' מלוה ולוה פ"ב ה"א אות א'). ועיין בהשמטות מציון ירושלים לירוש' דמאי פ"ג ה"א. ובכפו"פ פמ"ד עמ' תקע"ט (ד"ר ת"ב סע"א): תוספת מעשר עני אין פורעין הימנו מלוה וחוב וכו', זהו במעשר עני שהיגע לידו, אבל בשלא הגיע, הא אמרינן לעיל (גיטין פ"ג מ"ז) המלוה את העני מפריש עליהם מחלקן וכו'. ואנו רואים שהוא פירש כראבי"ה, אלא שחילק בין פריעת חוב ממ"ע שבידו ובין מ"ע שעדיין לא הגיע לידו. 39 ועיין בירושלמי גיטין פ"ג ה"ז, מ"ה ע"א. והשאלה היא שם לעניין חזרה, אם יכול העני לחזור בו, ומשמע משם שמותר לעני לפרוע חוב ממעשר עני, אפילו לא הלוהו ע"מ כן, עיי"ש. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ד (ליוורנו תי"ב) סי' קנ"ט שהביא את שיטת הראבי"ה והאו"ז, והעיר: וראיתי מי שכתב שאם לא הגיע ליד העני מלוה גובה ממנו, וראייתו מהא דתנן פרק כל הגט המלוה את הכהן וכו', ולדידי אין משם ראיה וכו' עיי"ש. ועיין להלן תרומות פ"א הי"ד ומש"ש. ובסמ"ג עשין קס"א, ר"ז ע"א, מעתיק את הברייתא בלי שום פירוש, ועיין להלן.

52. ואין משלמין ממנו את הגמולין. וכ"ה בד. ובכי"ע: אין משלמין הימנו גמולין. ובאו"ז הנ"ל: ממנו גמולין, וכ"ה להלן שביעית פ"ז ה"ו. ובכפו"פ הנ"ל: גומלין. ובר"מ ספ"ו הנ"ל: ואין משלמין ממנו את התגמולין, וכ"ה בסמ"ג הנ"ל (עיין להלן) ובירושלמי דמאי פ"ג ה"א, בנוסח הר"ש סיריליאו. ונ"ל שאין "גמולין" אלא תשלומי טובה, והכוונה היא לתשלומי טובה מעין משנת ב"ב פ"ט מ"ד: "אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד, מפני שהן גמילות חסדים". ומלמדת אותנו הברייתא, שאעפ"י שמותר לשלוח לחברו עני מ"ע כגון דא (עיין להלן), אבל לשלם את הטובה אסור, שהרי הוא מראה בתשלומיו שהוא מקפיד, ורוצה לשלם את גמילות החסד, וזה אסור במ"ע, אפילו אם חברו עני, שאין מ"ע ניתן לשום תשלומין. ועיין מ"ש להלן.

ואין פודין בו שבויין. אעפ"י שהיא מצוה רבה (עיין בבלי ב"ב ח' רע"ב), ואסור לעשות כן משום שאין אדם פודה שבויים בדבר שאינו שלו. ועיין מ"ש להלן בתוספתא שביעית הנ"ל.

ואין עושין בו שושבינות. וכ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בר"מ, 40 צ"ע קצת לשיטת הר"מ ספ"ז מה' זכיה ומתנה (ועיי"ש בהשגות וברפ"ז שם) שאין שושבינות אלא במעות בלבד. ומסתימת לשונו כאן משמע שיש שושבינות אף בפירות. ושמא פירושו שאסור למכור מעשר עני כדי לעשות שושבינות במעות שקיבל. והוא הדין בפדיון מעשר שני ובכסף שביעית. בסמ"ג ובכפו"פ הנ"ל, וכ"ה במקבילה להלן שביעית וירושלמי דמאי הנ"ל. והברייתא דייקה בלשונה, ואמרה שאפילו לשלוח שושבינות בתחילה אסור וגם אריסותא אסורה מפני שהיא נגבית בב"ד (ב"ב פ"ט מ"ד), והוי ליה כאילו מלוה מעשר עני ע"מ להפרע אח"כ. אבל לשלם שושבינות (פורענותא) פשיטא שאסור, שהרי הוא בכלל פורע חובו, ואפילו תגמולין אסור לשלם, עיין מ"ש לעיל.

53. ואין נותנין הימנו דבר לצדקה. וכ"ה בד (ממנו) ובר"מ הנ"ל. אבל בכי"ע: ואין פוסקין הימנו צדקה. וגירסא זו היא באשגרה מתוספתא שביעית, והנכון הוא כלפנינו. ואסור לתת צדקה לעני ממ"ע, משום שמ"ע הוא קניין העני, ואם הוא מודיע לו שזהו מ"ע, הרי אין כאן נתינת צדקה אלא נתינת מ"ע. אבל להלן בתוספתא שביעית אנו עוסקים במע"ש ובפירות שביעית שבעה"ב יכול לאוכלם, וברור שיכול לתתם לצדקה, שהרי אף במתנה מותרים. אבל אסור לפסוק צדקה ממע"ש ופירות שביעית, שהרי פסיקת צדקה היא על מנת לשלם מנכסיו חולין ממש. ובירושלמי דמאי שם גורס: ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת. וכ"ה בר"מ פ"ג מה' מע"ש הכ"א ופ"ו מה' שמיטה ה"י. והיא היא.

אבל משלחין הימנו דבר של גמילות חסדים וכו'. וכ"ה הגירסא "משלחין" בכל הנוסחאות כאן ותוספתא שביעית. ברם בר"מ ספ"ו הנ"ל: אבל משלמין ממנו וכו'. וכ"ה בר"מ פ"ג מה' מע"ש הכ"א ובירושלמי דמאי הנ"ל. אבל בסמ"ג הנ"ל 41 שהעתיק את לשון הר"מ, כמו שנראה מסיום דבריו: ואין מוציאין ממנו מן הארץ לחו"ל. וכבר הראינו בכ"מ שכן דרכו להעתיק את לשון הר"מ ולפתוח בשם המקור, עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 58. ואעפ"י שהסדר בסמ"ג הוא משונה מסדר ההלכות שבר"מ שלפנינו, אבל בר"מ כת"י על קלף (כת"י רבינוביץ) הסדר הוא כמו בסמ"ג. לנכון: אבל משלחין 42 וכ"ה הגירסא בר"מ ה' מתנ"ע בכל כתי"י תימן שבדקתי (אבל בה' מע"ש: משלמין!). וכן בר"מ כת"י על קלף הנ"ל (אלא ששם בטעות: ואין משלחין , במקום: אבל משלחין). לדבר של גמילות חסדים. וכ"ה בר"מ עצמו בפ"ו מה' שמיטה ה"י (בכל הנוסחאות). ודווקא לשלח בתחילה לעני דבר של גמילות חסד מותר, שהרי אין העני מחוייב לשלם לו, אבל לשלם את הגמולין אסור, כמפורש לעיל.

54. וצריך להודיע. כלומר הוא מודיע לו ששולח את המתנה ממעשר עני, שהרי בידו לתת את המעשר לכל עני שירצה, והוא שולח לו לעני משל עני לכבוד המשתה. ועיין דמאי פ"ד מ"ד ובפיה"מ שם. ובשביעית ובמע"ש בוודאי צריך להודיע, כדי שינהגו בהם בקדושה.

ונותנין אותו לחבר עיר בטובה. באו"ז ח"א (ה' צדקה סי' כ"ו, ט' ע"ב) פירש: חבר עיר היינו חכם המתעסק בצרכי צבור, כדפירש"י זצ"ל בפ' בני העיר (מגילה כ"ז ב'), שמחמת כן בני העיר מפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם, נותנין לו מעשר עני בטובה, שולחין לו בחזקת דורון בכבוד, אבל אין שולחין לו צדקה מן הכיס, כי גנאי הוא לו, וגם לבני העיר, לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה, אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן (עיין מ"ש לעיל ה"ב) לא מנכרא דמעשר עני הוא, אלא מיחזי כמנחה וכו'. ודברי האו"ז הובאו בהגהות מרדכי ב"ב פ"א סי' תרנ"ח. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 276. ובר"מ הנ"ל: ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה. אבל במקבילות בה' מע"ש ושמיטה לא העתיק הלכה זו. ברם עדיין לא נתברר טיבו המדוייק של חבר עיר אם הכוונה היא ליחיד (כפירש"י הנ"ל) או למין ועד העיר 43 עיין במאמרים שציין להם הר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"ג, עמ' 411 ואילך. והוא העיר שם (עמ' 426): "ומעניין הוא שבארמית של הנוצרים בא"י וכו' חבר מדינא משמעו אזרח הארץ וכו', עיין מש"ש. וכבר הראיתי במקום אחר שד"ר שולטהעס (שעליו סמך ר"ל גינצבורג) טעה במלונו (ערך חבר). ובמקור הסורי שהוא מביא צ"ל: כבר מדינה (ולא: חבר מדינה), כלומר, כבן מדינה, כבעל נימוסים, כפי שמפורש במקור היוני שנתרגם ע"י הסורי. ואינו עניין כלל לחבר עיר שלנו. ואפשר שחבר עיר פירושו כאן ועד העיר, שהיו מכניסים תבואה לאוצר שיתפרנסו ממנו עניים בשנות בצורת. ולפיכך אמרה התוספתא שמותר למסור מ"ע לחבר עיר בטובה, והיינו כשאינו נתבע לשלם לאוצר, מפני שכבר שלם חלקו משלו, ואין כאן איסור לא במ"ע ולא במע"ש ולא בשביעית, אעפ"י שהוא מתהדר בזה שהוא נתן לאוצר יותר מן הראוי לו. ועדיין צ"ע בזה. ועיין מ"ש על "אוצר" להלן עמ' 788.