תוספתא כפשוטה על פאה ד:א

1. ר' יהודה או' מקום שדורכין וכו'. כפו"פ ספנ"ב, עמ' תשי"ז, בשם התוספתא. 1 ויש שם טה"ד, וצ"ל: את העוללות, כמו שהוא בד"ר שם, תל"ג ע"ב. ולכאורה נראה שר"י בא לפרש את משנתנו פ"ח מ"ב-ג': "לעולם אינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן וכו'. נאמנין על השמן לומ' של מעשר עני הוא, ואין נאמנין עליו לומ' של זיתי ניקוף הוא". והוא הדין שאין נאמנין לומר שהיין הוא של עוללות. ובא ר' יהודה לפרש שבמקום שדורכין את העוללות נאמנין. ולפ"ז נאמן העני לומר שנתנו לו חטים והוא עשאן קמח, וכן מפורש בירושלמי פ"ח ה"ג בהוצאות שלפנינו. וכן העתיק בריבמ"ץ ובר"ש וברא"ש פ"ח מ"ג. וכן בפיה"מ שם מפורש: אבל אם אמר אני לקטתי זרע הפיאה או השכחה וטחנתי אותו ועשיתי ממנו זה הלחם יהיה נאמן. ברם בחיבורו (פי"ב מה' מעשר הי"ד) לא הזכיר את התוספתא שלנו, ומוכח מלשונו שם שלדעתו אינו נאמן לומר טחנתיו ועשיתיו קמח, כפי שהוכיח במהרי"ק שם. ולפ"ז חזר בו ממה שכתב בפיה"מ. וקרוב לוודאי בעיני שרבינו מצא אח"כ נוסחא אחרת (יותר מתוקנת) בירושלמי, ועל פיה פסק. וכ"ה בירושלמי בכי"ל (פ"ח ה"ג): מהו שיהא נאמן לומר חיטים ניתן לי ועשיתי אותן קמח. חיטים ניתן לי ועשיתי אותן פת? כתי 2 כ"ה בכי"ל, ונמחק. וכבר הוכחתי ("על הירושלמי", עמ' 80; תרביץ ש"ב, עמ' 111) שמלה זו היא קיצור מ"כד תי", כד תהי, ופירושה כמו אם תימצי לומר שבבבלי, עיין מ"ש כמה דוגמאות מן הירושלמי. פשיטא ליה 3 בכי"ר: לה. בר"ש ד"ר: לו. וקרוב לוודאי שצ"ל: לך, כסיגנון הרגיל בירושלמי. שהוא 4 כ"ה בכל הנוסחאות. וע"פ גירסא זו פירש הר"מ בפיה"מ. אבל המשך הירושלמי אינו מתפרש אלא בדוחק רב לפי גירסא זו. ומסתבר שהנוסחא הנכונה היא: שהוא א' (=שהוא אינו) נאמן וכו'. וכבר שער במהרי"ק במקומו שכן היתה גירסת הר"מ בירושלמי לאחר שחזר בו. נאמן 5 כלומר, אם יהא פשיטא לך שאינו נאמן, יש לשאול את השאלה הבאה. היו הכל יודעין שרוב מכנסו לקט, 6 כ"ה בר"ש וברא"ש הנ"ל, וכ"ה בכי"ל, אלא ששם היה כתוב "שכל", והגיה הסופר בעצמו: שרוב. אפי כן אינו נאמן? 7 זו היא שאלה, והכוונה שאפילו אם כולם יודעים שרוב המוכנס שלו בא מלקט, וממילא יש ידים להאמין לו שהקמח והפת הן מן הלקט. ופושט הירושלמי מן התוספתא שלנו. תני ר' יודן אומר מקום שנהגו להיות דורכין את העוללות וכו'. ומכאן רוצה הירושלמי לפשוט שאם רוב מכנסו לקט נאמן, ודוחה הירושלמי: ודכוותיה מקום שנהגו להיות מוסקין זיתי ניקוף יהא העני נאמן לומר שמן זה של זיתי ניקוף הוא? כלומר, הרי כל עצמם של זיתי ניקוף הם הזיתים שהעני מנקף, 8 שאם בעה"ב מנקף אותם נתחייבו במעשרות, עיין מ"ש ע"ז לעיל פ"ג סה"ח (שו' 49–50). ובעל כרחינו אנו מפרשים את המשנה "ואין נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא", דהיינו שאינם נאמנים לומר שהם בעצמם עצרו את השמן, ולפ"ז מוכח מסתימת לשון המשנה שאינם נאמנים בשום מקום לומר שהם בעצמם עצרו את השמן, ומכאן שאף בעוללות, וברוב מכנסן לקט, אינם נאמנין. ור' יהודה שלנו חולק על המשנה. וע"פ זה פסק הר"מ בפי"ב מה' מעשרות הנ"ל.

2. לקט זה לקטתיו אני ואחי וכו'. מלשון זו משמע שהכל הוא מדברי ר' יהודה, ואפשר שמפני טעם זה השמיטו הר"מ, שהרי הראינו לעיל שר' יהודה חולק על משנתנו. ובירושלמי פ"ח ה"ב: מעשה והאמין רבי לחמשה אחין בחמשה כורין של חטין. ואיפשר כן? אלא מיכא ציבחד ומיכא ציבחד כורא סלק. ואנו למדים מדברי הירושלמי שאדם לפעמים יכול לאסוף ביום אחד כור שלם ממתנות עניים (כלומר, קצת מלקט, קצת משכחה וקצת מפיאה, ודלא כפי' המפרשים), אבל לא שמענו שנאמן לומר שאחיו וקרובו לקטו יחד אתו ולקח מהם את חלקם.

2-3. מפלוני גוי לקחתיו וכו'. כלומר, אעפ"י שנאמן לומר שלקח אותו מעניים אחרים, אבל אינו נאמן לומר שלקח אותו מפלוני הגוי שלקט משדה ישראל (גיטין פ"ה מ"ח) או מפלוני הכותי, מפני שאין אנו סומכין עליו בשתים: א. שלקח מעני גוי או כותי. ב. שהגוי והכותי מכרו לו ממתנות עניים. והכל הוא מדברי ר' יהודה. ולת"ק אפשר שאינו נאמן אפילו אמר מעני ישראל לקחתיו.

3. עניי כותים כעניי ישראל. במס' כותים פ"א ה"ו: נותנין להם לקט שכחה ופאה וכו'. והם נאמנים על הלקט והשכחה והפאה בשעתן, ועל מעשר עני בשעתו. ועיין בבלי גיטין ל' רע"ב וברש"י שם.

3-4. אבל עניי גויים אין מאמינים וכו'. כלומר, אפילו מהגוי עצמו אין מקבלין עד שיעשר, מפני שאפשר שהגוי לקט משדה גוי אחר (עיין פ"ד מ"ט, ולעיל פ"ב הי"א), ועיין להלן.

4. בכל דבר. שמא הכוונה היא שאין מאמינים לו שהוא עני (ואפשר שהוא מוכר לישראל מה שלקח מישראל אחר). ואעפ"י שאין ממחין בידי גוים בלקט שכחה ופאה, אין הטעם שאנו מאמינים להם שהם עניים, אלא שאף זה הוא מדרכי שלום, כמו בעניי ישראל שאינם ראויים ללקט, עיין לעיל פ"ג ה"א ומש"ש.