תוספתא כפשוטה על פאה ג:טז

69-70. בעריסין גדולים וכו'. במשנתנו ספ"ז: אי זה היא שכחה בעריס, כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה. והוסיפה התוספתא את המלה "גדולים". ופירש הרש"ס "עריס גדול בן ה' גפנים", וכן בוודאי נכון, אבל הוא נדחק בפירוש התוספתא. ונראה לפרש ע"פ שיטת ר' יוחנן בירושלמי ספ"ז שדווקא בעריס גדול דרכו לבחן ולבדוק אם לא שכח כלום, ולפיכך אם יכול לפשוט ידו וליטלו אינה שכחה, אפילו אם כבר עבר עליו, אבל בעריס קטן אין דרכו לבדוק, ומיד כשעבר עליו הרי זו שכחה. ועיין ר"ש ורא"ש ספ"ז ובפי' הרש"ס לירושלמי שם.

71. בדלית ובדקל משירד ממנו. ר"ש, רא"ש ור"מ פ"ה מה' מתנ"ע הכ"ו.

71-72. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות, וכן היה אף לפני הר"ש הנ"ל, אלא שהגיה, עיי"ש, וכ"ה בר"מ הנ"ל. אבל ברא"ש הנ"ל: וכשהתחילו בו, אבל אם לא התחיל בו עד שיבצור כל סביביו. וכן בפי' הרש"ס למשנתנו: ותניא בתוספתא במה דברים אמורים בזמן שהתחיל בו וכו', ופירושו שם הוא דחוק מאד. וכנראה שהרא"ש והרש"ס שניהם העתיקו ע"פ הגהת הר"ש. ובכ"מ מעיד שמצא בספר הר"מ מוגה כגירסת הר"ש, אבל בדקתי גם בד' רומי ושונצינו וכן בכמה כת"י עתיקים שבספרית ביה"מ שלנו כאן, ובכולם הגירסא כמו שהיא לפנינו. ולפיכך קשה מאד לשבש את כל הנוסחאות, וצריך לפרש שאם לא התחיל כלל לבצור ועבר על הגפן, הרי מוכח ששכח אותה, וכבר אין דרכו לבחן. אבל אם התחיל בגפן זו, ואח"כ התחיל בגפן אחר, הרי אפשר שרוצה לבצור מקודם את הצד התחתון של כל האילנות ואח"כ ישוב לצד העליון, או להפך, והוי ליה מעין שדה שעומריה מעורבבין (לעיל ה"ד), ולפיכך אינו שכחה עד שיבצור כל סביביו, כמו בה"ד לעיל. ועיין מנחת בכורים שהגיה ע"פ הר"ש, ומ"מ הסמיך את הסיפא לה"ד הנ"ל.