תוספתא כפשוטה על פאה ג:יא

58. ועניים נוטלין את האשכולות ואת העוללות. פירש בח"ד שאנו עוסקים כאן כשהפקיר את הכרם כשכבר נודעו העוללות, ואין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, עיין במשנתנו ספ"ז ולהלן הי"ג. ושוב הקשה מן הברייתא בב"ק (כ"ח א', שם צ"ד א', נדרים מ"ד ב') שמשמע ממנה שאם זכה בכרם הפקר של אחרים פטור מן העוללות אפילו אם הפקיר כשכבר נודעו בו העוללות, ותירץ שפטור מן הכל (ר"מ ספ"ה מה' מתנ"ע) הוא לאו בדווקא, והכוונה היא רק לפאה ולקט עיי"ש. ועיין מ"ש להלן שו' 62–63. ובתשה"ג הוצ' ר"ש אסף (ירושלים תרפ"ט עמ' 96) אנו מוצאים תשובה לקויה בחסר בעניין זה, ואני משלים בסוגריים את החסר ע"פ השערה גרידא: 65 לא התחשבתי במלים שהר"ש אסף סימן אותן בקו, כלומר במלים שאינן ברורות בכת"י. וששאלתם הא דאמרינן (שבת ס"ח ב') שומר למעוטי הפקר, דאלמא לא מיחייב בפיאה, ואמרינן (ב"ק צ"ד א' ועוד) אילא תעזב יתירא למא לי, למפקיר את כרמו, דאלמא מחייב בפיאה וכו', לא קשיאן אהדאדי, ולא דמיא הא להא, שאם הפקיר אדם את כרמו ובזבזוהו בני אדם לא [מי]חייב בפיאה, דכוליה הוה ליה כפיאה וכו', ותניא בעל הבית ש[הפקיר את] כרמו עשירים נוטלין אשכולות [עניים] נוטלין אשכולות ועוללות, 66 כלומר, אבל פאה ופרט לא נזכרו שם, מפני שהפקר פטור מהם. אבל אם הפקירו שכל המחזיק והציל שזכה, [והשכים לבוקר ו]קידם הוא [ובצרן] ל[עצמו, חייב בפיאה דקרינן ביה] שדך, 67 עיין בר"מ ספ"ה מה' מתנ"ע. ושמא מקורו מכאן. כי מהפקר [הצ]לתיו [אינו אלא משל אחרים], ולהכי אתא תעזב יתירא [כדתניא המפקיר] את כרמו והשכים לשחר ובצר[ו חייב בפרט ובעוללות] ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשר. נמצא נשמר למעוטי הפקר שבזבזוהו עוברים. [א]ונמי 68 כתיב רגיל אצל הגאונים במקום אי נמי. עשבים שמנהגן באותו מקום להיות הפקר, כגון החצב וכו'. וכנראה שהגאון לא עמד כלל על הסתירה שבין התוספתא שלנו ובין הברייתא שבבבלי, אלא פירש רק את ההבדל בין זכו אחרים שפטורים מן הפאה ובין זכה בעצמו שחייב בפאה. ומה שכתבתי בעניין זה בתס"ר ח"א עמ' 37 בטל ומבוטל.

59. יש לה כתף ואין לה נטף וכו'. במשנתנו (פ"ז מ"ד): אם יש לה כתף או נטף של בעל הבית. וכל זה חסר בנוסחאות מטיפוס א"י (לו, קויפמן, גניזה ועוד, ועיין מ"ש במלא"ש בשם ר' יוסף אשכנזי), ונוסף ע"פ הברייתות. ובתו"כ ובספרי כנוסח התוספתא. וכ"ה בירושלמי רה"ד.

60. ואם לאו הרי הוא של עניים. וכ"ה בד, ובספרי. אבל בכי"ע: ספק לעניים, וכ"ה במשנתנו ובספרי כי"ר ובתו"כ. ופי' בראב"ד לתו"כ שם (פ"ח סע"א): ספק היא לעניים. נראה לי אם מצא בגתו או בכרם שלו עוללת, ולא ידע מאין היא הרי היא לעניים, ולא אמרינן שמא מן האשכול נשברה ונפלה. אבל בר"ש (פ"ז מ"ד) דוחה פירוש זה ומוכיח מן הירושלמי (וכן מפורש להלן הי"ד) שבכגון דא אין חוששין שמא של עניים הם. 69 ועיין בהשגות פ"ד מה' מתנ"ע הכ"ו, וברדב"ז שם בבאור כוונת הראב"ד. ובלאו הכי אין סתירה משם, והטעם שאין הלוי חושש לעוללות הוא משום שבעה"ב אינו חשוד לתת לו עוללות, ואם הוא ספק ללוי, הרי לבעה"ב וודאי הוא. והוא פירש שספק, פירושו ספק יש לו כתף ונטף, ספק אין לו וכו'. וכן פירש גם הראב"ד בסוף דבריו שם, וכן במיוחס להר"ש לתו"כ ועוד. ועיין להלן.

60-61. אי זהו כתף וכו'. הפירוש המחוור הוא על פי הר"מ, שמן השדרה של האשכול מתפצלים שריגים סמוכים זה לזה, והעליונים שעל יד העוקץ הם יותר עבים, ואעפ"י שהם מלאים ענבים אינם יורדים למטה, אלא עומדים ברוחב זה על גב זה, ונראים ככתפי האשכול. אבל הנטף הוא הצד התחתון של האשכול והוא מלא ענבים והם נראים כנוטפים זה על גבי זה. ובמיוחס להר"ש לתו"כ מבאר את מהות העוללת: והפסיגים הם בדוחק זה על גב זה ונקרא כתף, שכל אחד סומך ומכתף את חבירו. עוד יש אשכולות והפסגים שלהם ארוכים ואינן מפוצלין בסופן כל כך, אבל מחוברים זה אצל זה, אלא שאין ענבים דחוקים ורצופים יחד, זחו נטף שכל אחד נוטף על חבירו. וגם הוא מאשכולות חשובין, אבל אם יש פסיגין קצרים ורחוקים זה מזה עד שהשדרה של אשכול נראית בנתים, וכן נטף, פסיגין ארוכים מרוחקים זה מזה ושדרה של אשכול נראית בנתים, הנהו הוויין עוללות, שזה אינו נקרא לא כתף ולא נטף, וכו' ואם ספק לעניים. ספק אם נראית שדרה בנתים, כגון נראית ואינה נראית במקצת. ועיין להלן.

61. פסיגין המחוברות בשזרה וכו'. וכן מעתיק מן התוספתא ברבינו הלל לספרי תצא (פ"ג ע"ד), 70 אלא ששם בט"ס: בשורה (במקום "בשזרה"), וכן נשתבש בירושלמי בכי"ר בבבא של נטף. וזהו השם של בני א"י לשדרה. ובכי"ע: בסיגין 71 וכ"ה בפיה"ג לטהרות עמ' 129. ובערוך ערך כתף ד' פיזרו רע"ו: סיגין, וכ"ה בכפו"פ פנ"ב, עמ' תשט"ו. המחוברות בשדרה. וכ"ה (כלומר "בשדרה") בד, בפיה"ג לטהרות הנ"ל (בהערה), בר"מ פ"ד מה' מתנ"ע הי"ח, בר"ש (פ"ז מ"ד), במיוחס לו לתו"כ, ע"ז ע"א, ובכפו"פ פנ"ב עמ' תשט"ו. ובירושלמי פ"ז ה"ד: אי זו היא כתף, פסיגין זו על גבי זו. ועיין אהצו"י שם עמ' 62. 72 ועיין בפיה"ג לטהרות הנ"ל, עמ' 139 ואילך. ובהערות הרי"ן אפשטין (שם הע' 24) פקפק אם התשובה בבית נכות ההלכות ח"ב, עמ' 41, היא לרב האי. אבל במלא"ש כאן פ"ז מ"ד הובא בפירוש: ובתשובת שאלה בשם רבינו האי גאון ז"ל נמצא כתוב וכו'. ועל פיה צריך לתקן את הלשון בבית נכות ההלכות שם. ופירוש התוספתא כתבנו לעיל בסמוך. ובספרי האזינו פי' שנ"ז עמ' 425: מה פסגה זו מופרשת מן האשכול ואינה מופרשת וכו'.