תוספתא כפשוטה על פאה ב:יט

39. מאימתי שורפין קשין שבשדות. בכי"ע: הקשין שבשורות. ברייתא זו היא כר"ע להלן בסוף פרקין, שבעה"ב נוהגין בעין יפה, ומניחים את השבלים שבקשים לעניים, ולפיכך אין לשרוף את הקשים כל זמן שאין לבעה"ב הפסד בהנחתן בשדה. אבל כשבעה"ב צריך לחרוש את השדה, הוא שורף את הקשים והם נעשים זבל (עיין ירושלמי שבת פ"ז ה"ב י' רע"א). ואפשר שכל זה הוא לא מצד ההלכה אלא מנהג בעלי בתים שנוהגים בעין יפה. ומ"ש אח"כ "מפני גזל אדם ובהמה" הוא לאו דווקא, אלא מליצה בעלמא.

39-40. בשדה לבן עד הפסח בשדה אילן עד ראש השנה. בד ובכי"ע: בשדה אילן עד עצרת בשדה לבן (ד: הלבן) עד ראש השנה. והנכון הוא כגי' כי"ו (עיין שביעית פ"ב מ"א). והגירסא "עד" היא כנראה אשגרה ממשנת שביעית וצ"ל: מן הפסח וכו'. או שפירושו: בשדה לבן מניחין אותן עד הפסח, אבל בשדה אילן (כלומר, שזורעים בה זרעים, עיין מו"ק ב' א', ובשיטה שם עמ' ב' ובהערות שם) אין צורך לחרוש את האדמה אלא אחרי ר"ה, מפני שצל האילנות מגן על הקרקע שלא תתקשה ותתייבש. ואין זה דומה למשנת שביעית מפני ששם החרישה היא לאילנות (ורוב הליחה קיימת שהרי הם כבר נטועים), וכאן הוא לזרעים שביניהם.

40. בית השלחין מיד. כלומר, שדה ששותה מי שלוחים (עיין ספרי עקב פי' ל"ט, עמ' 79 ובפי' רבינו הלל שם י"ד רע"ד), שמשקין אותה בידים ואינה צריכה למי גשמים, מותר לשרוף את הקשין מיד, מפני שחורש אותה מיד אחרי הקצירה, שהרי עושה פירות תדיר (ב"ב פ"ג מ"א), והיזק בעה"ב מרובה משל עניים.

41. וחכמים או' בשדה לבן עד העצרת וכו'. החכמים מחמירים כאן מפני גזל אדם ובהמה, אבל בשביעית אף הם יודו שאין חורשין אלא עד הפסח. ועיין ירוש' שביעית פ"ב ה"א, ויש שם ט"ס. והר"מ השמיט כל הלכה זו, מפני שפסק כחכמים בספ"ב שהשבלים שבקשים הם לבעה"ב, עיין מש"ש.