תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:ח

19. העוקר שתלים מתוך שלו וכו'. כפו"פ פ"ד עמ' ל"ב בשם תוספת מסכת שביעית (צ"ל: מעשרות) פ"ג. ובמשנתנו רפ"ה: העוקר שתלים מתוך שלו ונטע לתוך שלו פטור. כלומר, העוקר שתילים ובהם פירות (כפירוש הר"מ) או ירקות שדרכן להעקר ולהשתל במקום אחר, כדי שיתעבו (כפי' הריבמ"ץ והר"ש) אין בשתילתן משום זורע טבל. ובירושלמי פ"ה ה"ב (בנוסח הרש"ס, ס"ו ע"ב): תניא העוקר מתוך שלו ליטען לזרע, או להפקר, או בח"ל, או למוכרן לגוי, הרי זה חייב לעשר, מפני שמוציאן מידי מעשרות. ופי' הרש"ס: "ובכל שתלים דעלמא מיירי, ואפילו נוטען לאכילה לכשיגדלו, ובהדיא תני לה בתוספתא גבי עוקר שתלים סתמא". 30 פירוש לפירושו, כאן אין אנו עוסקים לדעתו בעוקר לפת וצנונות על מנת ליטען לזרע גרידא, שאין להם גורן אחרת, עיין במשנתנו פ"ה מ"ב ובירושלמי רפ"ה ומ"ש להלן שו' 20 סד"ה ולזרע. וע"ז מקשה הירושלמי (פ"ה ה"ב, נ"א ע"ד) ממשנת פיאה ספ"א: ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח וכו' דברי ר"ע. ולמה חייב כאן בנוטע להפקיר, וכן למה חייב בנוטע לחו"ל, ונשאר בקושיא. 31 עיין בפירוש הגר"א, אבל באורו קשה מאר, בייחוד לגירסת כי"ר בירושלמי שם: תמן הוא מבקיר על הכל. ברם הכא הוא מבקיר על הגידולין. תדע לך שהוא כן, דתנינן לזרע. וזרע לא כגידולי' הוא. והא תני חוץ לארץ. שנייה היא חוץ לארץ בין לעיקר בין לגידולין (כלומר, אתמה. ועיין מ"ש לעיל, סוף עמ' 317 ואילך), וכה לא שנייא בין לעיקר בין לגידולין. ועיין מ"ש להלן הע' 33. וכנראה שהירושלמי לא חש לתרץ את הקושיא, מפני שאפשר להעמידה כחכמים החולקים על ר"ע של משנת פיאה הנ"ל, 32 עיין בדברי רשב"ל ור' יוחנן בירושלמי כאן רפ"ה. והם סוברים שאפילו לפני גמר מלאכה אסור לזרוע (אם אין לו גורן אחרת), או שהברייתא שלנו היא כר' אליעזר, והוא מחייב אף בשתילי א"י שגדלו בחו"ל לפי חשבון (עיין מ"ש לעיל עמ' 318), ואף הפקר הוא בדומה לו, שלא הפקיר אלא את הגידולין. ומכיוון שיש לו חלק בעיקר, לאו כל כמיניה להוציא מידי מעשרות, וה"ה במוכר שתלים לגוי.

20. ולזרע. כלומר, דוגמת לפת וצנונות שזרען הם זרעוני גינה שאינן נאכלין, ופטורין מן המעשרות (להלן סוף מכילתין), ואין להם גורן אחרת. 33 עיין לעיל סוף הע' 30. ועיין בגירסת כי"ר שהבאנו לעיל הע' 31, ואין הכוונה שם אלא לגילוי מילתא בעלמא, כלומר, כשם שנוטע שתילים לזרע, הרי נשאר העיקר לפי שעה כמות שהיה כן אף בהפקר נשאר העיקר שלו, ואינו מפקיר אלא את הגידולין. וכן מוכח מן הטעם של הברייתא: מפני שמוציאן מידי מעשרות. ובשאר שתלים אינו מוציא מידי מעשרות, שהרי הוא מעשרן אח"כ. ובירושלמי (פ"ה ה"ב) הסיקו בשם ר' יוחנן שבירקות (שמתעשרין כשעת לקיטתן) אפילו חזר ושתלן לאכילה חייב, מפני שמוציאן מידי מע"ש למעשר עני ולהפך.

ולמכרן לגוי וכו'. כלומר, על מנת שישתלן בשדהו, דומיא דחו"ל וכו'. ומכאן הוכיח בכפו"פ פ"ד הנ"ל שתנא זה סובר שיש קניין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר. 34 עיין מ"ש בזה הרי"פ פערלא בבאורו לכפו"פ, פ"ב ע"ב ואילך. אבל אין מכאן ראייה גמורה, שהרי אפילו למ"ד אין קניין אין הגוי חייב להפריש, וממילא הוי ליה כאין לו גורן אחרת, עיין מ"ש להלן שו' 22 ד"ה וחכמים אומ'.

21. ר' יהודה אמ' משם ר' לעזר וכו'. במשנתנו (פ"ה מ"א): לקט (כגירסת הרוב המכריע של הנוסחאות) לשלח לחבירו פטור. כלומר, אם לקט שתילים ע"מ לשלח לחבירו אינו צריך לעשר, מפני שחזקה היא שחבירו יעשר, ולא יעלה על דעתו כלל שהמשלח עישר שתילים, 35 עיין במלא"ש למשנתנו בשם ר' יהוסף אשכנזי מה שפירש את כל משנתנו. וממילא דינו כעוקר על מנת לנטוע בתוך שלו, שאינו מוציאן מידי מעשרות. וזו היא אף כוונת ר' יהודה לפנינו, עיין להלן. וכן בירושלמי למשנתנו: דר' יהודה היא. ותני כן ר' יודה אומר בשם ר' לעזר בן עזריה אף השולח וכו'. ופירשו הרש"ס (ס"ו ע"א) והגר"א שכוונת הירושלמי שהבבא הנ"ל של משנתנו היא דר' יהודה. 36 ועיין בריבמ"ץ, בר"ש וברא"ש שפירשו שהכוונה לסיפא של משנתנו: ר' אלעזר בן עזריה אומר וכו', והיא דר' יהודה, עיי"ש.

שתלין ואטונין. וכ"ה בד. ובכי"ע: ועטינין, ובירושלמי הנ"ל: עטנין ושתלין. והיא היא, כלומר זיתים מן המעטן שעדיין אין כיוצא בהן נמכרין בשוק, ועיין להלן.

21-22. והוצני פשתן. כ"ה בכל הנוסחאות (בד: והוצני, והיא היא). והכוונה לפשתן שעדיין לא נכתש ולא נשרה, והוי ליה דומיא דשתלין ואטונין (עיין לעיל שביעית פ"ד שו' 59 ומש"ש), ואין כיוצא בהן נמכר בשוק. אבל בירושלמי הנ"ל: וחבילי תלתן, וכבר הראינו לעיל (פ"ב שו' 68) שחבילי תלתן דינן כנגמרה מלאכתן. ברם בירושלמי נוסח הרש"ס (ס"ו ע"א) גורס אף בירושלמי: והוצני פשתן (ובפירושו אינו מעיר שהגיה, וכנראה שכן מצא בספרים).

22. מעשרן ודיי. כלומר, אפילו תרומה גדולה, כמפורש בירושלמי הנ"ל.

מפני שנחשדו רוב אדן וכו'. בירושלמי הנ"ל: שכן דרך בני אדם משלחין לחביריהן טבלים בדברים הללו וכו', כיני נהגו בני אדם וכו'. ואין הבדל גדול בין הנוסחאות, ופירושו הואיל ונחשדו רוב אדם (ואפילו חברים, עיין בירושלמי שם) לשלוח טבלים בדברים הללו, הרי המקבל מעשרן וודיי וממילא אין הנותן חייב במעשרות, מפני שאינו מוציאן מידי מעשרות, ויש להן גורן אחרת.

וחכמים אומ' וכו'. פי' הרש"ס, ס"ו סע"א. ולפי דברי החכמים משמע, שהלוקט לשלוח לחבירו חייב לעשר, משום שהוא מוציאן מידי מעשרות, שהרי המקבל לא יתרום כלל, ואת המעשרות יעכב לעצמו, כדין דמאי, וממילא נמצא כאילו אין להם גורן אחרת.