תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:ז

אמרו לפני ר' ליעזר וכו'. הברייתא שלנו קשה, ואינה מתבארת אלא מתוך פירוש הירושלמי למשנתנו. וכן שנינו (פ"ד מ"ג): הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח ואוכל. אם מלח ונתן לפניו חייב. 17 עיין הגירסא בבבלי ביצה ל"ה א'. אבל לא מצאתי לה אישור בשום נוסח של המשניות. ועיין דק"ס ביצה שם. ר' אליעזר אומר מן המעטן הטהור חייב, ומן הטמא פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר. וטעם הרישא מבואר בירושלמי שמוכח מתוכו שפירשוה שמעטן (מקום שמתרככים בו הזיתים) זה יש לו דין מוקצה של תאנים, כלומר שעדיין לא נגמרה מלאכתו, ולפיכך אמרו שם: "וקשיא אם מלח טובל למה לי צירוף, אם צירוף למה לי מלח? אלא על ידי ועל ידי זה". ופירושו שבנידון דידן אנו זקוקים לשניהם, שאם צרף ולא מלח פטור, מפני שאוכלים על המוקצה ואפילו הרבה, משום שהוא מחזיר את המותר, ואם מלח אחד ולא צרף פטור, מפני שמלח אינו טובל אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. 18 כלומר, לפני שמלח. או מפני שאף במלח צריך צרוף, כפירוש המפרשים. ועיין בבלי ב"מ פ"ט ב'. אבל אם מלח וצרף חייב, שהרי כשמלח אחד כבר נגמרה מלאכתו, משום שאינו מחזיר מלוח למעטן (עיין להלן), וממילא כשמצרף לו את השני יש כאן מליחה אחר גמר מלאכה. נמצאנו למדים שאף החכמים מודים שאם מחזיר את המותר אוכל ממנו עראי, 19 עיין בירושלמי פ"א ה"ו, מ"ט ע"ב; פ"ד סה"ג וסה"ד, נ"א ע"ב; פ"ה סה"ו, נ"ב ע"א (ובמקבילה שבחלה פ"א); חלה רפ"ג, נ"ט ע"א. ועיין ביפה עינים ביצה ל"ה א'. ודלא כמה"פ מעשרות פ"א ה"ה ד"ה תני. אלא שבמלוח אינו מחזיר את המותר. 20 וכן משמע בירושלמי נדרים, עיין ביפה עינים הנ"ל. ולפ"ז אין להבין כלל את דברי ר' אליעזר בסיפא לפירוש המפרשים. ומתוך פירוש הגר"א (בירושלמי ובשנות אליהו) נראה שפירש את משנתנו: ר' אליעזר אומר מן המעטן הטהור חייב, כלומר, אפילו לא מלח, ור' אליעזר מחמיר, כדרכו. והטעם הוא שסתם בני אדם ידיהם טמאות (כן פירש בשנות אליהו את הבבלי ביצה ל"ה א'), ואם נטל זיתים מן המעטן הטהור בידים מסואבות נטמאו הזיתים, ולא יחזירם שוב לאותו מעטן (עיין ברש"י ובתוספ' ביצה ל"ה א'), וממילא נקבעו, ככל מוקצה שאינו יכול להחזיר את המותר. וחכמים סוברים שאעפ"י שאינו מחזירם לאותו מעטן, יכול להחזירם למעטן אחר, 21 הגירסא בירושלמי שלפנינו משובשת מאד. והנכון בנוסח הרש"ס, ס' ע"א: כשיש לו שני מעטנין דברי הכל מותר . ואם כשאין לו אלא מעטן אחד דברי הכל אסור וכו'. ואח"כ צ"ל כגי' גוף כי"ל: אמר ר' ליעזר אין אדם מחזר למעטינו של חבירו. והשאר הושלם שם בגליון. וכן הגיה הגר"א מדעתו. ולפיכך אפילו נטל ממעטן טהור לא נקבעו אלא אם כן מלח וצרף.

13. למעטן אחר (טהור). בד חסרה המלה "טהור", ובכי"ע: למעטין אחר פטור טהור. והנכון כגי' ד, וכמו שפירשנו לעיל, שלרבנן אם לא מלח פטור אפילו אם נטל ממעטן טהור, מפני שמחזיר למעטן אחר. ובכי"ע אפשר לקיים את המלה "פטור", כלומר, הרי הוא מחזירן למעטן אחר, ופטור (והמלה "טהור" היא נוסחא אחרת, משובשת, ל"פטור").

13-14. כסבר שזרעה לזרע וכו'. במשנתנו (פ"ד מ"ה): כסבר (גד שבמקרא, coriander) שזרעה לזרע, ירקה פטור. לירק, מתעשרת זרע וירק. ומוסיפה התוספתא שאפילו אם זרעה לזרע היא באה במחשבת ירק, כדין כל המינים שתלויים במחשבת זרע או ירק, עיין לעיל שביעית פ"ב שו' 20 ושו' 28 ומש"ש. ועיין בפי' הרא"ש כאן פ"ד מ"ה, ויש שם השמטה.

14-15. חרדל שזרעו לזרע וחשב עליו לירק וכו'. וכן בכי"ע: וחרדל שזרעה לזרע וכו'. כלומר, אעפ"י שעיקרו לזרע, הוא בא במחשבת ירק, ומתעשר זרע וירק, כאילו זרעו מתהילה לירק. אבל בד: חרדל שזרעו לירק, וחשב עליו לזרע וכו', וכן מעתיק בפי' הרש"ס, ס"ג ע"א, ובפ"מ פ"ד ה"ז (ולפלא שלא העיר כלום על גירסת כתה"י שלו). ונוסחתנו עיקר, שהרי חרדל עיקרו לזרע (עיין לעיל כלאים פ"ב שו' 32 ומש"ש), ואם זרעו לירק זרעו חייב בלי מחשבת זרע. ובמשנתנו (פ"ד מ"ו): ר"ג 22 כגי' המשנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה ועוד. ובמשניות שלפנינו: רשב"ג. אומר תמרות של וכו' חרדל וכו' חייבות במעשר. 23 בירושלמי פ"א סה"א, מ"ח ע"ד: "וכי מחמת האוכל רבן גמליאל מחייב, מעתה אפילו ירקן? אלא ר"ג אומר חשובות הן לאוכל. ורבנן אמרי אין חשובות לאוכל". ומכאן שאפילו ר"ג לא חייב את ירקו כשזרע לזרע, אלא התמרות גרידא חייבין, כפירוש הריבמ"ץ פ"ד מ"ו. ובירושלמי למשנתנו: מה פליגין בשזרעו לזרע, 24 כלומר, במה חולקין החכמים על ר"ג אלא דווקא בשזרעו לזרע, מפני שזרעו עיקר, והשאר אינו חשוב לאוכל. אבל אם זרעו לירק אף רבנין מודיי (שגם הירק חייב, עיין להלן). ועיין גם בירושלמי שביעית פ"ט ה"א, ל"ח ע"ג. ובזרעו כ"ע מודי שחייב אפילו בלי מחשבה.

15. נהגו בירקות התיר דברי ר' ליעזר. כ"ה בד. ובכי"ע: היתר כמותכם דברי וכו'. ובירושלמי הנ"ל: ותני כן (כלומר, שבחרדל מועילה מחשבת ירק) נהגין בביתניין (בכי"ר: בכתינן) בירקו בהיתר דברי ר' ליעזר. לא אמר אלא דברי ר' ליעזר, הא דברי הכל חייב. ומכאן שלר' אליעזר אפילו זרען לירק אינו מתעשר ירק, ובטלה דעתו אצל כל אדם, עיין לעיל שביעית פ"ב שו' 35 ומש"ש. ואשר לגירסת "כמותכם" שבכי"ע, נראית השערת ר"ש קליין 25 ידיעות החברה העברית לחקירת א"י ש"א ח"ג, תשרי תרצ"ד, עמ' 8, הע' 27. שצ"ל: במותנם (=במותנן), צורה ארמית של בשן, 26 עיין מלון ללשון תרגום של יעקב לוי ערך בותניים וערך מתנן. והיא מותנם של התוספתא, היא בותניין של הירושלמי כלומר ארץ הבשן Βαταναία). ובירושלמי מע"ש פ"ד ה"א, נ"ד ע"ד: ופירין בכותניין. ובככר לאדן (קס"ו ע"ב): ופירין דבותניין (צ"ל: בבותניין), פי' בשן בתרגום, וכן לעיל פ"ד דמעשרות ה"ו.

15-16. אמ' ר' יהושע בן קבוסיי וכו'. בד: בן קבוסיו, ובכפו"פ פ"ה עמ' נ"ג: בן קבוטל. ובכי"ע וכן בירושלמי כאן (פ"א ה"א, מ"ח ע"ד) חסר שם אבי ר' יהושע. אבל בנוסח הרש"ס שם: בן קבסאי. ור' יהושע בן קבוסיי ידוע לנו מכמה מקומות אחרים, והיה בן זמנו של ר"ג, אבל תנא ר' יהושע בן קבוטל (כגי' בעל כפו"פ) אינו ידוע ממקום אחר.

16. מימי לא גס לבי לומר לאדם וכו'. כ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ו בטעות: לאדם לומר וכו'. ובירושלמי הנ"ל: מימי לא מלאני לבי לומר לאדם וכו'.

16-17. צא ולקט תמרות של חרדל וכו'. במשנתנו ספ"ד מחייב ר"ג (או רשב"ג) תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן במעשרות. ור' יהושע בן קבוסיי סובר כחכמים ופוטר, אבל מ"מ לא גס לבו להורות כן למעשה. וה"ה בתמרות של תלתן ושל פול הלבן. כמפורש בברייתא שבירושלמי הנ"ל. וכנראה שהתמרות לא היו נאכלות אלא ע"י כבישה או שליקה, ולפיכך הזכיר כאן: וכבוש (ובירושלמי: ושלוק).

17. המטליא לא נהגו וכו'. בערוך ערך מטליא, הביא מלה זו מן התוספתא כאן, וציין לבבלי ע"ז ל"ח ב': תניא המטליא היא פשליא היא שיעתא. מאי שיעתא וכו'? מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא ותרו להו בהדי הדדי וכו'. כלומר, מביאים זרע כרפס וזרע פשתן וזרע תלתן ושורים אותם יחד וכו'. והנה כרפס שבנהרות סתמו פטור מן המעשרות (שביעית פ"ט מ"א), אבל אם וודאי נשמר בחצר חייב (עיין בירושלמי שביעית שם, וירושלמי סוף מעשרות לעניין ירבוזין שנשנו במשנת שביעית שם), והוא הדין בפשתן שניקח מכל אדם בשביעית (ירושלמי סוף מעשרות עיי"ש). ותלתן אעפ"י שחייב במעשרות, מ"מ הוא גם מאכל בהמה (עיין מ"ש לעיל פ"ב שו' 68 ובהע' 66 שם). וכנראה שבזרע שלהם (כלומר, בזרע העומד לזריעה ולא לאכילה) הקילו טפי, ולפיכך לימדה אותנו הברייתא שלא נהגו בהם היתר לא למעשר ולא לשביעית. ואשר לעיקר השם "המטליא" לא נתברר מקורו, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב עמ' 511 ואילך.

18. כשהוא תורם תורם מכל אחד וכו'. במשנתנו ספ"ד: ר' אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס. 27 עיין מ"ש על צלף לעיל כלאים פ"ג שו' 60. ועיין תשה"ג הרכבי סי' שע"ח, עמ' 196. ובירושלמי שם: הקפרס והתמרות מין אחד הן, מעשר מקפרס על התמרות, ומן התמרות על הקפרס, אבל לא מהן על האביונות, ולא מן האביונות עליהן. וקרוב לוודאי שזו היא הברייתא שלנו, אלא שלשיטתה מעשרין על כל אחד לחוד, מפני שגם קפרס לר' אליעזר הוא ספק פרי ספק ירק, כשיטת הבבלי ברכות ל"ו א'. וברור לפ"ז שהטעם הוא מפני שאין מעשרין ממין על שאינו מינו (ודברי הריבמ"ץ בספ"ד צע"ג), כלומר, לא מירק על פרי ולא מפרי על ירק. וכן בירושלמי כלאים ספ"ה: אתרוג אע"פ שאת אומר עליו בורא פרי העץ, את אומר על התמורות שלו בורא מיני דשאים (עיין מ"ש לעיל עמ' 59). וגדולה מזו אמרו בירושלמי כלאים ספ"ג (אלא שלא עמדו המפרשים ז"ל על פירושו): המקיים קלח אחד בתוך שלו לזרע, צריך להפנות לו בית רובע וכו', אפילו מין במינו 28 בבבלי פסחים ל"ט ב' לא נזכר "אפילו מין במינו". וכו'. והתנינן כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור 29 הכוונה לסיפא של משנתנו פ"ד מ"ה: זרעה לירק מתעשרת זרע וירק. ומעשרים מזרעה על ירקה ומירקה על זרעה, כמפורש לעיל שביעית פ"ב ה"ז. כלומר, ואם קלח שזרעו לזרע הוא כלאים במינו שזרע לירק, כיצד מעשר כוסבר מזרעה על ירקה? (עיין ירושלמי כלאים רפ"א, כ"ו סע"ד). ומתרץ הירושלמי: שנייא היא כוסבר שזרעה וירקה נאכלים, כלומר, הרי אותו כוסבר עצמו נאכל בין ירקו ובין זרעו, והוא מין אחד, ולפיכך מעשרין מזה על זה (ואינו דומה לתמרות ואביונות, שאחד הוא ירק והשני הוא פרי). ומכאן שאם זרע כוסבר, או שבת, או חרדל, קלח אחד לזרע והשני לירק אין מעשרין מזה על זה. ושמא כיוונה לזה התוספתא כאן.