תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:ה

סוכי תאינה וכו'. וכ"ה בד, אלא שבד"ח נשתבש: סופי וכו'. ופירושו ענפי תאנה וכפות (מכבדות) תמרה. וכס"ז להלן ביצה פ"ד ה"ב ובמקבילה שבירושלמי שם פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג. ועיין ר"מ פ"ג מה' מעשר ה"ה וכפו"פ פכ"ז עמ' תצ"א. ועיין מ"ש על מכבדות לעיל עמ' 151.

9. הכניסום תינוקות. כלומר, אפילו על מנת שיאכלו בעצמם מהן, לא נטבלו התאנים, מפני שאין להם מחשבה, ואינו דומה להטמינום לשבת (משנתנו פ"ד מ"ב ולעיל ה"ב), שהרי ההטמנה בסמוך לשבת מעשה הוא, ומוכיח על מחשבתם (עיין בירושלמי פ"ד ה"ב וברש"י ותוספ' ביצה ל"ד ב'), משא"כ בנידון דידן, שאינו מוכח מתוך מעשיהם שהכניסום לאכילה, ולא לשחק בענפים (עיין בתוספתא ביצה פ"ד ה"ב הנ"ל), וכאן מדברים שהתאנים והתמרים היו שלהם, כלומר, של התינוקות. ועיין להלן.

או פועלין וכו'. מפני שאין מחשבתם מחייבת את בעל הבית. ואינו עניין למחלוקת ר"י ורשב"ל (ירושלמי כאן פ"ה ה"ו, נ"ב ע"א, ומקבילות) אם מירוח שלא מדעת בעה"ב טובל. שהרי במירוח נעשה מעשה בגוף הפירות והוכשרו לאכילה, וסובר ר' יוחנן שאין הבדל אם נגמרו מלאכתן ע"י בעה"ב או ע"י אחר, אבל כאן כבר נגמרה מלאכת התאנים 9 שאם לא כן אף הכנסת בעה"ב אינה טובלת, עיין בכפו"פ הנ"ל. אם הכניסן לאכילה, והכל תלוי במחשבה אם לעצים ואם לאכילה (עיין בתוספתא ביצה פ"ד הנ"ל), ואין מחשבת אחרים מחייבת את בעה"ב.

10. הכניס שובלין לתוך ביתו וכו'. בירושלמי פ"ד ה"א, נ"א ע"א: המקטף שיבלין לעיסתו לאוכלן 10 בכי"ר: לעשותו לאוכלן, ואף לפנינו צ"ל: לעסותן (=לעשותן) לאוכלן, ויש כאן הרכבה של שתי נוסחאות. ובנוסח הרש"ס שם, נ"ו ע"א, העתיק ע"פ התוספתא כאן. מלילות ניטבלו. לעשותן עיסה לא נטבלו (ודעת ר"י בר' יהודה לא נזכרה בירושלמי). ועיין לעיל תרומות פ"ג הי"ח ומ"ש לעיל עמ' 334. ובבבלי ביצה (י"ג א'): דתניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה, אוכל מהן עראי ופטור, למוללן במלילות, רבי מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר. והנה בבבלי שם לא נזכר שהכניס את השבלים לביתו, אבל בתוספתא כאן מפורש שהכניס לביתו. והסתייעו בה הראשונים 11 תוספ' ר' יהודה ברכות ל"א א' סד"ה כדי (י"ח ע"ד), תוספ' פסחים ט' א' ד"ה כדי, ע"ז מ"א ב' ד"ה ומכניסה, מנחות ס"ז ב' ד"ה כדי, נדה ט"ו ב' ד"ה בהמתו ותוספ' הרא"ש שם. ובשטמ"ק מנחות ס"ז ב', אות ב': ויש שרוצים להביא ראיה לפרש"י מההיא דמס' דמאי הכניס שבלים לעשות וכו'. וצ"ל: מההיא דתוס' מעש' הכניס שבלים [לביתו] לעשות וכו'. השוה הלשון בתוספ' נדה הנ"ל. נגד שיטת רבינו אפרים שסובר שאם הכניס את התבואה לבית במוץ מותרת אף באכילת קבע, 12 עיין בראשונים שם שנדחקו לפרש את הלשון "כדי שתהא בהמתו אוכלת". וערב עלינו פירושו של ר' מנשה מאילייא (אלפי מנשה, פ"א ע"א) שאין כאן אלא הסבר לטעם ההערמה, כלומר, המכניס במוץ אומר שכוונתו לשמור על המוץ שלא ילך לאבוד, והוא מתכוין לאכול את הדגן ובהמתו תאכל את המוץ, ולפיכך פטורה התבואה מן המעשר. והרי בברייתא כאן מפורש שאם הכניס שבלים לעשות מהן עיסה אינו אוכל אלא עראי. ואעפ"י שבתוספתא הגירסא "פטור", אין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא על הברייתא בבבלי ש"הכניס" פירושו "הכניס לביתו". והברייתא שבבבלי מוכיחה על התוספתא ש"פטור" כאן פירושו אוכל אכילת עראי ופטור (וע"פ זה העתיקו בתוספ' פסחים ונדה הנ"ל בהע' 11). ועיין ברמב"ן ע"ז מ"א ב' ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"א וברא"ה ומאירי לביצה הנ"ל. והר"מ פ"ג מה' מעשר ה"ה סדר כסדר התוספתא כאן, ומוכח מלשונו שהכניסן לבית.

לאוכלן מלילות וכו'. כלומר, שמשפשף את השבלים ואוכל את הזרעונים כמו שהם, וממילא הוי ליה כמכניס אגוזים בקליפותיהם, וכבר נגמרה מלאכתם. וברא"ה ביצה הנ"ל: למוללן במלילות ר' מחייב. פי' משעת שבלים, משום דכיון דלמלילות קיימי, ליכא גמר מלאכה אחרת, דמלילה היינו הכשר אכילה כטחינה בחטים וכו'. 13 עיי"ש שמפרש שאין צורך כלל בראיית פני הבית.

11. פוטר. לשיטת רש"י פוטר לגמרי, מפני שאין כאן דיגון, אבל לשיטת שאר הראשונים אינו פוטר אלא באכילת עראי, ולא באכילת קבע. עיין מה שהאריך בס' הישר לר"ת, פ"ו ע"ג ואילך, הוצ' מק"נ עמ' 202 ואילך. ועיין בתוספ', ברא"ה ובמאירי שם.