תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:ד

6-7. המעביר תאנים ממקום למקום וכו'. להלן עדיות פ"ב ה"ד נשמטה הלכה זו בכי"ו ובד, אבל ישנה בכי"ע שם. ובבבלי ביצה ל"ה סע"א (כגי' כי"מ ור"ח): דתניא המעביר פירות ממקום למקום, 7 בד"י שלפנינו נוסף: לקצו', כלומר, לקצות, עיין דק"ס שם, עמ' 93, הע' ט'. וקדש עליהן היום, א"ר יהודה הלל עצמו היה אוסר. והוכיח ממנה התלמוד שלהלל שבת טובלת אפילו בפירות שלא נגמרה מלאכתן. וכתב ר"ח שם: ומדקאמר וקדש עליהן היום, שמע מינה דדבר שלא נגמרה מלאכתו [הוא], דאם נגמרה מלאכתו, מאי איריא קדשה שבת, אפילו בחול, נגמרה מלאכתו אסור. ומכאן נראה שרבינו פירש שמדברים כאן במעביר תאנים ממקום למקום כדי למוכרן ("במוליך לשוק") שנטבלות בגמר מלאכתן (משנתנו פ"א סמ"ה), ומכיון שלא נטבלו אלא בשבת, הרי מוכח שבפירות שלא נגמרו מלאכתן עסיקינן.

7. ועברה עליהן שבת וכו'. כלומר, אפילו למוצאי שבת לא יאכל, ומכ"ש שאינו אוכל בשבת, עיין ברש"י ביצה ל"ד ב' ד"ה שבת קובעת.

8. הלל עצמו וכו'. ופירש"י שהלל לבדו סובר כן, וכל דורו חלוקין עליו. וכן סובר ר' יהודה (במשנתנו ספ"ב, ועיין בבלי שם ל"ה ב') שאין מקח טובל בפירות שלא נגמרו מלאכתן. ושמא מ"ש רש"י "כל דורו" לאו דווקא, אלא כל החכמים שבאו אחריו הכריעו שלא כמותו. 8 עיין בתוספ' חגיגה ט"ז א' ד"ה יוסי ומ"ש בהגהות מהר"ץ חיות בביצה הנ"ל ובב"מ ע"ה א'. ועיין בבלי פסחים קט"ו א'. ואף שם "חביריו" היא מליצה בעלמא, כפי שמוכח מלשון הברייתא (עיין דק"ס שם, עמ' 357, הע' ח') שר' יוחנן מסתייע בה. ובירושלמי (חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ב) חסרה המלה "חביריו". ועיין מ"ש לעיל שו' 5 ושו' 6.