תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:ג

המלקט כלכלה לשלח לחבירו וכו'. להלן עדיות הנ"ל. 6 ובכי"ו שם גורס: הלוקח כלכלה לשלח בבית חמיו לא יאכל וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר אף הלוקט את הכלכלה לשלוח לחברו לא יאכל עד שיעשר. ונסתפקו בירושלמי למשנתנו אם אף כאן מדברים בכלכלת שבת (ומתחייב אפילו אם לא ייחד לעצמו), "או אומ' היה ר' יהודה (כ"ה בכי"ר) בליקט כלכלה לשלחה לחבירו, שהוא מקפיד עליה ככלכלת שבת". ופירש הר"מ בפיה"מ כצד הראשון של הספק, והריבמ"ץ והר"ש כצד השני.

6. הלל עצמו היה אוסר וכו'. וכ"ה בכי"ע, ולהלן עדיות בכל הנוסחאות. ובד כאן בטעות: הלל לעצמו וכו', עיין מ"ש לעיל שו' 5 ד"ה הלל. וראיתי למאן דהו שפירש שהלל עצמו פירושו "כבר הלל עצמו" ומכ"ש תלמידיו, ואין מחלוקת בין המשניות והתוספתא. ברם ברור שאין להעמיס פירוש זה בלשון התוספתא, ולא עוד אלא שאף ר' יהודה של התוספתא (להלן עדיות פ"ב ה"ה. ועיין גם במשנה שם רפ"ה) לא מנה הלכה זו בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ומוכח איפוא שלא נחלקו כלל בהלכה זו. ובבבלי ביצה (ל"ה סע"א) בוודאי אין לפרש כן, ואין לנו לזוז מפירש"י בביצה שם.