תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:ב

2. השוחק את השום ואת השחלים וכו'. בירושלמי פ"ד ה"א, נ"א ע"ב: תני השום והשחליים (תהלי בארמית, עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ב שו' 35–36) והחרדל ששחקן בשדה נטבלו וכו', בשום של טבל ששחקן בשמן של חולין וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' מעשר הי"ז.

2-3. תינוקות שטמנו תאנים לשבת וכו'. במשנתנו פ"ד מ"ב: תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן, לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו. ופירש"י (ביצה ל"ד ב'): והאי דנקט תינוקות, רבותא היא לאשמעינן דיש להם מחשבה ע"י מעשה המוכיח וכו'. ועיין בירושלמי למשנתנו ובמפרשי המשנה וברא"ה ובשטמ"ק לביצה (הנ"ל). ולפי פשוטה הברייתא שלנו היא כר"ל בירושלמי שאין התאנים הללו נקבעות אלא אם כן נלקטו לשבת (ועיין לעיל פ"א ה"ח), והוכנו לכבוד השבת, אבל אם לא הוכנו לשבת אינן נקבעות, אעפ"י שעברה עליהן השבת. עיין מ"ש להלן.

3. שחורות ומצאו לבנות וכו'. במשנת ביצה (פ"א מ"ד): זמן שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים, שנים ומצא שלשה, אסורים. ופירשו בתלמוד שזימן שחורים ולבנים, ואח"כ מצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, הרי אלו אסורים, מפני שאנו חוששים שבאו ממקום אחר, והמוכנים הלכו להם, ואסורים לאכול בשבת בלי הכנה. ולפנינו החשש להפך שאנו תולים שהן הן התאנים המוכנות (אלא שנתחלף מקומן), וכבר נטבלו למעשרות. (ע"פ ח"ד).

3-4. ספיקן אסור ספק מוכנן אסור. ובכי"ע: הרי אילו אסורות, מפני שספיקן אסור. ספק מוכן אסור. ויש כאן ערבוביא של שתי נוסחאות. והברייתא השתמשה כאן בסיגנון הרגיל אצל שבת ויו"ט, 5 עיין ירושלמי שבת פ"א ה"ז, ד' ע"א: סברין מימר ספיקו התירו וכו', ספק הכן אסור. ועיי"ש ביצה פ"ג ה"ב, ס"ב ע"א. ובהם האיסור הוא משום ספק שאינו מוכן, וכאן האיסור הוא משום ספק שהוא מוכן (ונקבע למעשרות). ושמא עיקר הגירסא כאן: ספיקן אסור, מפני שספק מוכן אסור.

4. כלכלת השבת ובו'. משנתנו פ"ד מ"ב, ונמנית בעדיות פ"ד סמ"י בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה (בהוצ' לו נשמטה שם בבא זו בטעות ע"י הדומות). ופירשו בירושלמי שמדברים בתאינה שייחד את פירותיה לשבת, ואעפ"י שייחד פירות מחוברים, מ"מ כשתלשן נקבעו מיד. והברייתא שלנו היא גם להלן עדיות פ"ב ה"ד.

5. הלל עצמו היה אוסר. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן עדיות פ"ב הנ"ל. ובהוצאות שלנו בבבלי ביצה (ל"ה סע"א) גורס בברייתא שלהלן סה"ד: הלל לעצמו אוסר, וכ"ה בד להלן סה"ג. וכבר העיר בגליוני הש"ס לר"י ענגיל (בביצה שם) שלשון זו משמעותה שלא אסר הלל אלא לעצמו ולא לאחרים, כסיגנון הרגיל במקורות שלנו, עיי"ש. ברם בכי"מ גורס גם שם: הלל עצמו, וכ"ה בר"ח, בבעל המאור (ספ"ד), ברא"ה ובמאירי שם. ומוכח מן הבבלי שם כפירש"י: "הלל לבדו אוסר, משמע דכל דורו חלוקין עליו". ועיין מ"ש להלן שו' 8 ד"ה הלל. ובמשנת מעשרות הנ"ל משמע שגם ר' יהודה סובר ("אף") שב"ה מחייבין (ולא הלל לבדו), וכן מפורש שם בקשר עם המחלוקת שלהלן ה"ג (עיין מש"ש). וכנראה שהתוספתא חולקת על מסורת המשנה. ועיין מ"ש להלן שו' 6.