תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:יד

47. עד שלא באו לעונת המעשרות פטור. וכ"ה בד, בכי"ע, בגוף קג"נ, וכן מעתיק בפ"מ פ"ה רה"ד. ושיבוש ברור הוא, וצ"ל: חייב, שהרי נתחייבה שדהו ברשותו. וכן תוקן בין השורות בקג"נ, וכ"ה במשנתנו פ"ה מ"ה. ובירושלמי: 49 כאן פ"ה ה"ד, נ"א ע"ד, ובמקבילות בפאה פ"ד ה"ה, י"ח ע"ב, חלה פ"ג ה"ג, נ"ט ע"א, ערלה פ"א ה"א, ס' ע"ד. שדה שהביאה שליש לפני גוי ולקחה ממנו ישראל, ר' עקיבא אומר התוספת פטור, וחכמים אומרי' התוספת חייב. 50 והמחלוקת היא בא"י. ועיין במה"פ כאן ד"ה הלוקח. ולהלן בירושלמי שם בשם ר' יוחנן הבקר והקדש בסוריא (צ"ל: וסוריא, כנוסח הרש"ס) מחלוקת ר"ע וחכמים. ובבבלי חולין קל"ו סע"א (כגי' כי"מ): ישראל שלקח שדה מן הגוי בסוריא משהביאה שליש, ר' עקיבא מחייב בתוספת, וחכמים פוטרין. והנה בירושלמי ובבבלי לא נזכר ירק, וסתם שדה היא שדה תבואה, ועונתה בהבאת שליש. אבל במשנתנו ובתוספתא כאן נזכר "שדה ירק", וירק הרי חייב קטן וגדול. ולפיכך העמידוה בירושלמי (פ"א רה"ד) בקישואין ודילועין, או בשאר ירקות, ועונתן היא הבאת שליש פתילות, עיין מ"ש על כ"ז לעיל פ"א שו' 2 ד"ה וכן וודאי.

47-48. משבאו לעונת המעשרות חייב. וכ"ה בכל הנוסחאות שהבאנו לעיל. אבל גם כאן תוקן לנכון (בין השורות) בקג"נ: פטור, וכ"ה במשנתנו הנ"ל. וכנראה שהמלה "חייב" שבכל הנוסחאות נשתרבבה מן הגליון שלא במקומו, והיה כאן תיקון לרישא (כלומר בשלא באו לעונת המעשרות צריך לגרוס: חייב), והכניסוה הסופרים לכאן. אבל לפנינו צריך למחוק לגמרי את המלה "חייב", וצ"ל: משבאו לעונת המעשרות מלקט כדרכו ופטור. 51 והלשון מלקט כדרכו הוא אף במשנתנו. ופירשו המפרשים שהכוונה שילקט בעצמו, ולא ישכור פועלים, בניגוד לדברי ר' יהודה שם. וצ"ע.

48. דברי ר' עקיבא וחכמים או' וכו'. והמחלוקת מתאימה למסורת הירושלמי הנ"ל, ובבבלי חולין הנ"ל המחלוקת מהופכת. ועיין בדברי רבי בסוף משנתנו הנ"ל ובמלא"ש שם.

49. מודים חכמים לר' עקיבא וכו'. כלומר, כשלא מכר לו את התבואה אלא לכשיקצרנה, הרי אין כאן תוספת ברשות ישראל, והכל פטור. אבל אם קנה במחובר, חייב, אפילו לא קנה את הקרקע, ודלא כרשב"ג במשנתנו הנ"ל.